י

י

יום שבת, 24 ביוני 2017

כללי החיים

"יש דתות שמדגישות את השלווה הפנימית, אחרות את ההימנעות מחטא, אחדות של השבח. היהדות מדגישה את התבונה - בכתבים, בפולחן, בתרבות. הכל הוא למידה, הכול הכנה, מילוי בלתי פוסק של ארגז הכלים המנטלי עד שמוכנים לכל מצב (ואז הוא כבד מדי). יהודים מהווים 0.2 אחוז מאוכלוסיית העולם אבל קיבלו 22 אחוז מפרסי הנובל - 24 אחוז אם לא כוללים פרסי נובל לשלום. והיות שאין פרס נובל להיכחדות, היה עשור שבו ליהודים לא היה סיכוי גדול, אז השיעור האמיתי גבוה עוד יותר. למה? לא מפני שהיהודים הכי חכמים; אלא מפני שהיהודים מדגישים את סוג הדברים ששטוקהולם מזכה עליהם בפרסים. יהודים התאמנו לקראת פרס נובל במשך אלפי שנים. אבל אם היה פרס נובל לשביעות רצון, לתחושת בטחון, ליכולת להרפות, 22 האחוזים האלה - 24 אחוזים בלי שלום - היו זקוקים למצנח".

הקטע הזה לקוח, מועתק כלומר, מעמוד 637 בספר 'הנני' מאת ג'ונתן ספרן פויר. בכריכה האחורית כתוב שבניו יורק טיימס כתבו שמדובר ב"ספרו המשובח העוצמתי והצורב ביותר של ספרן פויר" והוסיפו שם בNYT שמדובר בספר "משעשע עד דמעות. יצירת מופת".

לא קראתי אף ספר אחר של פויר ולכן אני לא יודע לומר אם הוא המשובח העוצמתי והצורב ביותר שלו, אבל אני מסכים לחלוטין שהוא משובח, עוצמתי, צורב, לא פעם משעשע, לא פעם מביא לדמעות, חכם, מקיף, עמוק, אנושי, מדוייק ולכן כנראה - אני לא סמכות לקבוע זאת (אבל גם הNYT לא, אולי אף אחד לא בכל אופן לא באופן חד משמעי) - מדובר ביצירת מופת.

מבחן 'המופת' הפרטי שלי פשוט למדי: לא יכולתי להפסיק לקרוא בו, ואת 653 עמודיו צלחתי בפרק זמן כולל של שתי יממות ברוטו. זה אלף. בית, ברור לי שבעוד שנה או משהו כזה אקרא בו שוב. וגימל, סביר להניח שארצה להתמודד עימו בשפת המקור. וביטוי אחרון - אני כותב עליו רשומה ולמעשה דוחף אחרים לפתוח לשקוע ולגעת בחיים כפי שמציג לנו אותם כנראה אחד מגדולי הסופרים בימינו. אבל גם את זה אני לא מוסמך לומר ונעבור הלאה לשלב ההדגמות.

את הספוילר לספר נותן ספרן עצמו בעמוד הראשון, עוד לפני שהעמודים בכלל מקבלים מספרים. "לג'ייקוב ולג'וליה בלוך יש בעיה... בעצם כמה בעיות". מה הבעיות? הילד הגדול עושה צרות ממש לפני הבר-מצווש, הסבא של ג'ייקוב לא ממש רוצה ללכת לבית אבות, ואת ישראל פוקדת רעידת אדמה שהורסת את רוב תשתיותיה ומזמינה את כל שכנותיה ליצור קואליצייה חסרת תקדים שמנסה ובמידה רבה אף מצליחה להשמידה.

זו המסגרת. וזהו בדיוק העניין (להבנתי): המסגרת. דרך איזו מסגרת אנו מביטים על החיים, דרך איזו מסגרת אנו מייצרים את הכללים באמצעותם אנו חיים, דרך איזו מסגרת אנו מנסים להבין לשפוט לקבוע לשנות ולארגן מחדש גם אם באופן ישן את מסגרת החיים שתאפשר לנו אותם.

או בקיצור: כללי החיים.

פויר - באמצעות הנתון החזק ההוא על שכיחותם של פרסי נובל בקרב יהודים - נותן תשובה מסויימת. או במלים אחרות, מה שכתב פויר בעמ' 637 זו תשובה מסויימת שלו.

קחו למשל את סיום הפרק המתאר את הלוויתו של הסבא של ג'ייקוב, ההוא שלא רצה ללכת לבית אבות, וביום בו הוא אמור היה לעשות זאת למרות רצונו, הוא פשוט קבע לעצמו כלל חדש למסגרת חייו: הוא קשר חגורה למסגרת הדלת ותלה עצמו עליה והביא את חייו לקיצם. אחרון הדוברים בטקס הקבורה הוא רב הקהילה. "איך יש להתאבל על אייזיק בלוך? בבכי - איזה מין בכי? בדממה - איזה מין דממה? או באיזה מין שירה? התשובה לא תציל אותו, אבל היא עשויה להציל אותנו".

עד כאן הרב שסגר בדברים אלו מדרש ארוך, במרכזו סיפורו המרטיט המפחיד העוצמתי והמזעזע - האין זאת - על 'דומם שטה תיבה קטנה על היאור הזך ובתיבה משה הקטן ילד יפה ורך הס הגלים השובבים' וכן הלאה. ומיד אחרי שהרב מסיים את מדרשו (היפהפה) שפויר שם בפיו (אם כי אולי באמת פויר שמע מדרש כזה מרב הקהילה שלו?) פויר, בעמוד 407, ניגש לשתף אותנו במחשבותיו של ג'ייקוב אודות השאלה כיצד יש להתאבל על אייזיק בלוך:

"בכל השלוש כמובן. ג'ייקוב ראה את תנועותיו של הרב ממרחק חמשת אלפים שנה. בכל השלוש, בגלל הטרגדיה, בגלל היראה, בכלל הכרת הטובה. בגלל כל מה שנדרש כדי להביא אותנו עד הלום, בגלל השקרים שעוד יבואו, בגלל רגעים של אושר קיצוני כל כך שאין לו שום קשר לאור. בבכי, בדממה, בשירה, כי הוא שרד [אייזיק ניצול שואה אם זה לא ברור] כדי שאנחנו נוכל לחטוא, כי הדת שלנו מהממת, ומעורפלת, וקוצנית, כמו הזכוכית הצבעונית של קול נדרי, כי קוהלת טעה: לא עת לכל חפץ".

אחר כך ב'שבעה' יושב ג'ייקוב - אני משוכנע שכמוני שמתם לב ששמו מתחיל ב-J כמו שם אשתו ג'וליה - עם תמיר, בן הדוד הישראלי (ולפויר יש כמה התבוננויות מרתקות על הישראליות), ובמקום ללכת לישון הם שולפים עוד כמה בירות וג'ייקוב מביא מהסטאש שלו כמה ציגרלות שהוא רק גלגל אבל לא הדליק והנה הם יושבים כל הלילה ועושים שיחת נפש. "כל כך קשה לסטות מהתלם" אומר ג'ייקוב (עמ' 469), "כל כך הרבה מסמרים יהודים מזוינים נעוצים לי בכף היד".

"מסמרים יהודיים?"

"ציפיות. מרשמים, דיברות, רצון לרצות את כולם. וכל היתר".

כללי החיים.

"אל תתאבל עלי" משחזר ג'ייקוב שיחה אפשרית עם ילד יהודי שנספה בשואה ושכל מה שנשאר ממנו זה ציור שיר או קטע מיומן, "תחיה במקומי. תכף יהרגו אותי בגז אז תעשה טובה ותיהנה [...] זה היה הפסקול של החינוך היהודי שלי וזה הרס הכול. לא כי בכל פעם שאני זורק כדור אני חושב של גופה של ילד שאמור להיות אני, אלא כי לפעמים אני פשוט רוצה להתבטל מול הטלוויזיה המחורבנת, ובמקום זה אני חושב, 'אני באמת צריך לזרוק כדור' [...] זריקת כדור הופכת לגישה הכללית כלפי הישגים אקדמיים, היא הופכת למדד למרחק משלמות ביחידות של כשלון, היא גורמת לך ללכת לקולג' שהילד המת היה הורג כדי ללכת אליו, גורמת לך ללמוד דברים שאתה לא מתעניין בהם אבל הם טובים וראויים ורווחיים, גורמת לך להתחתן באופן יהודי וללדת ילדים יהודים ולחיות כמו יהודי באיזה מאמץ מטומטם לכפר על הסבל שאיפשר את החיים שלך שאתה הולך ומתנכר להם".

"אתה צריך לעשן עוד קצת"  אומר תמיר

"הבעיה היא שכשאתה מגשים את הצפיות אתה מרגיש נהדר, אבל אתה מגשים אותן רק פעם אחת - 'קיבלתי מאה!' ' אני מתחתן!' 'יש לך בן!' - ואז נשאר לך לחוות אותם".

כללי החיים.

אבל חשוב לי להוסיף גילוי נאות. הספר יושב כאן על שולחן העבודה שלי יותר מחצי שנה. חשדתי בו. חשדתי שהוא הגלגול העכשווי של הז'אנר הישן שהיה פעם טוב ושנוצר בימים הרחוקים ההם של ההגירה היהודית הגדולה לאמריקה. ' עלייתו של דוד לוינסקי' מאת אייב קאהאן, רב מכר ידוע שנמכר והמשיך להמכר לאורך השנים, ואשר שימש כבסיס לתרבות הפופולרית המוסרטת על מסך הכסף ובסדרות טלוויזיה, תרבות שבמרכזה היהודי האמריקני העשיר או המתעשר הסובל כל כך מריקנות ומעצם היותו עשיר בעולם כל כך בעייתי בכלל ועוין ליהודים - שאינם אמריקנים - בפרט.

חשדתי בכשרים. כן, גם ה-J'ז של פויר במצב כלכלי מצויין. עד כדי כך שהם מרשים לעצמם להוציא 1000 דולר על מזרן ילדים אורגני ולשפץ את הבית מדי פעם וכן הלאה. אבל לא זו הבעיה שלהם ולא זה מה שמטריד אותם אם כי מדי פעם - עוד לפני שרעידת האדמה והמלחמה שהיא מביאה והשמדת ישראל פורצים אל עמודי הספר - הם מבטאים סוג של בכיינות יהודית-אמריקנית מהזן הזה. הבעיה שלהם, היא בעיית החיים.

היא לא בעייה כמובן. היא החיים. או ליתר דיוק: כללי החיים.

והכללים האלו מנוסחים בהכרח בשפה אנושית. אבל השפה האנושית היא בדיוק מה שזה: שפה אנושית. היא יודעת לגעת והיא בדרך כלל לא יודעת. "יותר מאלף 'שפות מומצאות' - שהגו בלשנים, סופרים, בעלי תחביבים - כולן בגלל החלום לתקן את האי-דיוק, האי-יעילות והאי-סדירות הגלומים בשפה הטבעית. יש שפות מומצאות שמבוססות על סולמות מוזיקליים והן מושרות. אחרות מבוססות על צבע, והן דוממות. השפות המומצאות המרשימות ביותר נועדו להראות מה תקשורת יכולה להיות, ואף אחת מהן לא נמצאת בשימוש".

עמוד 492.

ובעמוד האחרון, כלל החיים הגדול, שרבים מאיתנו שוכחים, בעיקר ברגעים של עצב, כאב, יגון, ורחמים עצמיים, כל אותן תכונות שהופכות אהבה לשנאה בהרף עין, שנאה יוקדת המביאה לבלבול גדול שמתכונתו המסוכנת ביותר היא כשאנשים שוכחים שהם אנשים והם הופכים עצמם לאלוהים הקובע גורלות של אנשים ומכתיב להם חיים או מוות.

"עיניו של ארגוס [כלב המשפחה] התרוממו והצטלבו בעיניו של ג'ייקוב. לא היתה בהן השלמה. גם לא מחילה, לא היתה שום ידיעה שכל מה שקרה הוא גם כל מה שיקרה. כפי שהיה צריך לקרות, וכפי שצריך לקרות. מה שהגדיר את יחסיהם לא היה הדברים שחלקו זה עם זה, כי אם הדברים שלא יכולו לחלוק. בין כל שני יצורים חיים מתקיים מרחק ייחודי, בלתי ניתן לגישור, מעין מקום מפלט בלתי חדיר. לפעמים הוא לובש צורת בדידות. לפעמים הוא לובש צורת אהבה".
ההדגשה שלי. 

יום ראשון, 18 ביוני 2017

צדיקים ואנשים טובים - אנא פייסבקו ואם מישהו מכיר מישהו שמכיר עיתונאי, עוד יותר טוב

ידיעה בוואלה

חברי סגל אורנים שלום רב,
אנו מודיעים בזאת על פתיחה בעיצומים. 
 הנה דבר יו"רית ארגון הסגל האקדמי במכללות לחינוך, גב' נחמה רבנר, ובהמשך קטע מדברי מזכ"לית הסתדרות המורים, גב' יפה בן דוד קראו בקפדנות 
         
       חלפה שנה מאז הסיכום שהיה עם משרד האוצר ומשרד החינוך בנוגע ל:
·         תשלום עלות 6% לטובת דרגות הקידום
·         תשלום מענק פרישה מוקדמת לעובדי הבעלויות.
המרצים היו אמורים כבר בשנה זו:
ü       להיכנס לדרגות הקידום ב 60% משרה.
ü       להתקדם מדרגה לדרגה ללא מכסות.
ü      לקבל תוספת שקלית בגין כל דרגה
ü      הפורשים בפרישה מוקדמת מטעם הבעלויות היו אמורים לקבל מענקים
סיכום זה היה אמור להסדיר את תנאי ההעסקה והשכר של המרצים במכללות האקדמיות להכשרת מורים ללא קשר לשיוכם הארגוני.
 הסחבת הבלתי נלאית של האוצר בכתיבת ההסכם וחתימה עליו מאלצת אותנו לנקוט בצעדים ארגוניים 
הכרזנו סכסוך עבודה שייכנס לתוקפו  ב 18.6.17

אנו נוקטים צעדים ארגוניים  כדלהלן:
ü      ההוראה תתקיים כסדרה כולל העברת מבחנים ועבודות.
לעומת זאת מנתקים מגע עם הנהלות המכללות ומשרד החינוך, כדלהלן:
·         אין להשתתף בישיבות, בימי עיון, בפגישות סיכום, בתכנון לשנה הבאה, ובוועדות קבלה.
·         אין למסור ציונים והערכות. מכל סוג שהוא (כולל ציון עובר או לא עובר).
·         אין למסור סילבוסים, תקצירי קורסים לשנה הבאה.
·         אין להשתתף באירועים אקדמיים (ישיבות סדנאות וכד') ובתכנונם.
·         אין להשתתף בועדות פנימיות או חיצוניות מכל סוג שהוא.
·         אין לייצג את המכללה בכנסים או באירועים מחוץ למכללה.
במידה ותוך שבועיים לא ייחתם הסכם נחריף את העיצומים עד כדי השבתה כללית או אי פתיחת שנת הלימודים הקרובה.

הצלחתנו באחדותנו ובשמירה קפדנית של כל המרצים על ביצוע מלא של העיצומים.
זכרו ! מהלכים אלה נוגעים לכל המרצים בכל הרמות והיקפי המשרה ללא קשר לשיוכם הארגוני.
נעשה ונצליח

הנה קטע מדברי יפה בן דוד, מזכ"לית הסתדרות המורים:


"העיצומים הם רק ההתחלה. הבטחתי לכם ואני מקיימת את הבטחותיי תמיד. לא אנוח ולא אשקוט עד שההסכם יבוצע. אני חושבת שגם האוצר וגם המשרד הספיק להכיר אותי שאני נאבקת אני לא מרפה [ ...] המאבק שלנו בנושא ההסכם הוא מהמוצדקים ביותר. ביום א נעלה לאתר את העיצומים ונוציא לכל כתבי החינוך את הפרסום בעניין.

כוחנו באחדותנו"



חברי סגל אורנים, 
העיצומים  הם מנוף להשגת היעדים שהצבנו לעצמנו ליישום מלא של הסכם 
 השכר ותנאי העסקה של המרצים. המאבק הוא של המרצים ולמענם ללא קשר לשיוך אירגוני, אי לכך חשוב מאוד שכל המרצים ישתפו פעולה באופן מלא ובלתי מתפשר 

בברכה,
ועד סגל המרצים

יום רביעי, 7 ביוני 2017

50 שנה למלחמה הצודקת ביותר בתולדות מדינת ישראל

הנה היסטוריה אלטרנטיבית. ימים ספורים לאחר שנאצר הורה לכוח האו"ם להתפנות מבסיסיו בסיני, התכנסה מועצת הבטחון ובהחלטה אמיצה עליה חתמו שתי המעצמות, הורתה למצרים:

א. להסיג את צבאה לבסיסיו, להסיר את הסגר על מיצרי טיראן, לפתוח את תעלת סואץ לשיט ישראלי חופשי בהתאם לאמנות הבינלאומיות בנושא ולאפשר לכוח האו"ם לחזור לתפקידו המקורי שנקבע עשר שנים קודם לכן.
ב. להפסיק את ההסתה נגד מדינת ישראל, חברה שוות זכויות וחובות באו"ם.
ג. להמנע מאיום גלוי או סמוי על ירדן להפסיק את מגעיה הבטחוניים עם ישראל, כך שירדן תוכל סוף סוף לממש את האינטרס ארוך הטווח שלה להגיע להסכם מדיני עם ישראל.

בנוסף, בצעד מפתיע, הודתה ממשלת ברה"מ בשקרים שהפיצה אודות התוקפנות הישראלית ומסרה אולטימטום לממשלת סוריה לצאת בהודעה רשמית שמעתה והלאה:
א. היא תפסיק את שגרת ההפגזות של ישובי אצבע הגליל ובמקום כך היא
ב. תאמץ את 'דוח ג'ונסון' ותעסוק אם יש צורך בסיוע ישראל בפיתוח הכלכלה והחברה האזרחית בסוריה. כמו כן היא
ג. תפסיק לממן ולאמן את ארגוני הטרור ותקפיד למנוע מטרוריסטים לצאת לפעולות בישראל מגבולה.

הרגעת החזית הדרומית, התפנות השלטון הסורי לעסוק בענייניו הפנימיים הביאה תוך זמן קצר את ירדן וישראל למו"מ ישיר ובמאי 1968 נחתם בין המדינות הסכם שלום, שכלל פרק מיוחד בנושא ירושלים, שכלל בין השאר את הסעיפים הבאים:
א. העיר תהיה אחת וכל סידורי ההפרדה בין חלקיה יחוסלו לאלתר
ב. את הצד היהודי ינהלו גורמים מוניציפאליים יהודיים ואילו את הצד הערבי גורמים מוניציפאליים ערביים
ג. ועדה משותפת תנהל את המקומות הקדושים שיהיו פתוחים לבני כל הלאומים והדתות על זרמיהם השונים

חצי שנה מאוחר יותר נפתחו מגעים רשמיים בין ישראל ללבנון.

כידוע (??) שום דבר מכל זה לא התרחש. במציאות שנוצרה בין ה-15 במאי ל-4 ביוני הלך מצבה הבטחוני, הכלכלי והמדיני של ישראל והדרדר מרגע לרגע. בדיון שהתקיים בכנסת ב-22 במאי, אמר 'הסמולני' יעקב חזן, איש מפ"ם, את הדברים הבאים: "מערך האויב מלחמתי ואנו מוכנים להשיב מלחמה שערה בכל הרוח ההחלטית הנחרצת של עם שוחר שלום. דרושה כמובן פעולה מדינית, אך שום דבר לא במקום התראה בעלת מגמה נחרצת"

בשפה העברית בת זמננו, חזן (לא אורן, אלא יעקב), אמר למעשה: 'תנו לצה"ל לנצח". אבל לא 'רק' 'הסמולני' חזן אמר את הדברים הללו, אלא לא פחות ולא יותר - מאמר המערכת של 'הארץ', ולא לפני אלא תוך כדי המלחמה.

ב-8 ביוני, במה שהיום עיתונאיו היו ללא ספק מתארים במונחים של 'פשיזם', 'חרחור מלחמה' ושאר נביבויות פרי מוחם הקודח של נאורינו, פנה מאמר המערכת של העיתון הזה לממשלה שלא לפסוח על החזית הצפונית. הנה הדברים (ותודה לאורי הייטנר):

"קשה להיזכר בימים סוערים אלה, שהכל נפתח ובא מסוריה. הייתה זו סוריה שביקשה לנהל נגדנו 'מלחמה עממית', שהפגיזה יישובינו, שאימנה ושלחה מרצחים אל תוך גבולותינו. הגיעה השעה שהחשבון עם מדינה זו יסוכם ויסולק.

מאז יום ג' תוקפים הסורים את יישובי הספר הצפוניים; עוד לפני כן הרעישו מטוסים סוריים מטרות אזרחיות בחיפה, מגידו ועוד. סוריה היא המבקשת את ההתמודדות אתנו, אגב ניצול העובדה שצה"ל מרותק לגזרות אחרות בחזית המשולשת שארגנה מצרים נגדנו. הבה ניתן להם את מבוקשם.

יהיו שיטענו כי אל לנו ליישב את החשבון עם סוריה, כיוון שהיא במיוחד, עוד יותר ממצרים, אומצה וטופחה על ידי ברית המועצות; ואל לנו להרגיז את המעצמה הסובייטית האדירה. אך אלה הטוענים כך מן הראוי שייזכרו, כי הסובייטים הם שנתנו ידם ותמיכתם לתוקפנות הערבית; ואין כקברניטי המדיניות הסובייטית ריאליסטים להבין כי המפסיד משחק, חייב לשלם. ... 

יש לומר למדינות העולם, כי האזורים המפורזים, והמצב הבלתי ברור לאורך חופי הכנרת ושפך הירדן, הם מוקדי תבערה המסכנים את השלום בכל העת. שינוי קו התיחום בינינו ובין הכוחות המזויינים של סוריה יש בו אפוא כדי לבצר את השקט והרגיעה בחלק זה של העולם; ואם, כפי שאנו משערים, מעוניינת ברית המועצות בשלום במזרח התיכון, אין היא צריכה להתנגד להרחקת הסורים מהמקומות שמהם הם יכולים לסכן אותו לאורך ימים.

האמצעים להשלמת המלאכה נתונים בידי צה"ל. יש להפעילם כדי ליצור עובדות גיאוגרפיות ואסטרטגיות, המאפשרות לנו לאורך ימים הגנה יעילה על חייהם ורכושם של אזרחי ישראל. המלאכה שהתחיל בה צה"ל בסיני ובגבול המזרחי עוד אינה שלמה; הבה נשלים אותה בהבסת הצבא הסורי ובעיצוב גבולות ההולמים את צרכינו ואת יחסי הכוחות שיצר הניצחון הישראלי".

סוף ציטוט. וקצת תרגום בגוף אחרת, כי מי שלא חי אז או מי שלא חוקר (כמוני) את התקופה אולי לא עומד על הדקויות העבות מאד שיש במאמר המופלא הזה, שלא רק שהיה נכון ב-8 ביוני 1967 אלא הוא ממשיך להיות נכון - בהתאמות נדרשות כמובן - ממש ברגעים אלו (וגם על כך בהמשך).

ובכן, לגבי הפיסקה הראשונה, כל מלה מיותרת חוץ מעשרות או מאות אלפי המלים שנכתבו על הדרך למלחמה הזו. אבל למרות שכל מי שרוצה לדעת יודע על התפקיד שמילאה סוריה בדרדור המצב - והדין וחשבון הרציני הראשון הודפס ונמכר בעברית פחות משנה אחרי תום המלחמה בספרו המונומנטלי של משה גלבוע - הנה לא עברו 9 שנים, ומשה דיין הצהיר שישראל היא זו שפתחה במעשי האיבה ושכיבוש הגולן לא היה הכרחי. השקר הזה (שהואיל והוא נאמר על ידי פוליטיקאי פעיל הוא לא שקר אלא כלי עבודה להשגת מטרות מדיניות קונקרטיות שלא זה המקום לעמוד עליהן) מוחזר על ידי מוחות אקדמיים דגולים יותר ופחות לאורך השנים (וגם בעניין זה לא כאן המקום לדון בדברים החמורים שכתבו בנושא אייל זיסר למשל ואחרים). אבל השקר הזול הזה שהפיץ דיין, שקר שהפך לבסיס למחקר אקדמי, הוא שקר למרות הכל. האמת תוארה היטב בפיסקה הראשונה והשנייה של מאמר המערכת של הארץ, שראה אור ביום הרביעי למלחמה

הפיסקה השלישית מרתקת במיוחד. היא מופנית לממשלה כמובן אך בעיקר לשר הבטחון משה דיין, שהוא זה שבשלב הנוכחי של המלחמה (היום הרביעי כאמור) התנגד נחרצות לפתוח את החזית הצפונית בדיוק בטיעונים שמזכיר 'הארץ' בפיסקה זו אחרי המלים 'יהיו שיטענו'. 'יהיו שיטענו' כלומר 'יש הטוענים'. מי הם 'הטוענים'? שר הבטחון משה דיין. ומכאן מסביר 'הארץ' היטב מדוע דיין טועה. כל מילה נוספת מיותרת.


הפיסקה הרביעית מופלאה ומדוייקת וחכמה יותר מכל מה שאפשר לקרוא בעיתון הזה מאז ועד היום. הפיסקה הזו מגדירה באופן המדוייק ביותר את המניעים היסודיים לכורח מדיניות הבטחון היהודית שראשיתה ב'הגנה' ב'תחום המושב', המשכה ב'בר גיורא', ניל"י, 'השומר', ההגנה (והפלמ"ח) ולצערי אינני יכול לעשות שקר בנפשי ולהוסיף את האצ"ל והלח"י, לא בגלל שאנשי הארגונים הללו לא היו פטריוטים אמיצים, אלא מכיוון שהם לא היו פטריוטים נאמנים. והתלמוד במסכת שבת אם אני זוכר טוב כבר אמר כל מה שיש לומר על מי שעושה שבת לעצמו. 'הסזון' המגונה הוא הגרסא של בן-גוריון להוראתו של רבי אליעזר לרבי יהושע להתייצב בפניו  במקלו ותרמילו ביום בו חל לשיטתו יום הכיפורים. בכל אופן, אם לחזור ל'הארץ' של ה-8 ביוני 1967, הפיסקה הרביעית המרהיבה הזו מסבירה מדוע אין במאה ה-20 ובמאה ה-21 שום ברירה אלא לנקוט באלימות כבושה ומאורגנת (במלה אחת: צבא) אם רוצים לבצר את השקט והרגיעה בחלק זה של העולם


סיכום ביניים: בחלק \זה של העולם, בכל נקודה בו השליטה בבטחון בידי ישראל, מתקיימת מציאות של שגשוג, סובלנות וזכויות אדם. בניגוד גמור להבלים של אמנסטי, בצלם ושאר סרבני מציאות או כאלו המודדים אותה במונחים מטא-מציאותיים שלא קיימים, לא היו קיימים ויעברו דורות אם בכלל עד שאולי יוכלו להתקיים באיזה שהוא "חלק של העולם".

והפיסקה החמישית כנגד כולן. אם לא הייתי יודע בוודאות שלא הוא כתב את הדברים, הייתי חושד ביגאל אלון שהוא זה שהכתיב בטלפון לעורך 'הארץ' את הדברים הללו. הנה הם שוב: האמצעים להשלמת המלאכה נתונים בידי צה"ל. יש להפעילם כדי ליצור עובדות גיאוגרפיות ואסטרטגיות, המאפשרות לנו לאורך ימים הגנה יעילה על חייהם ורכושם של אזרחי ישראל.

כי 'להיות עם חופשי בארצנו' זו לא עוד שורה שכל תפקידה לשמש כתירוץ לליצנים של 'אם תרצו' להתנגח ולהשתלח בכל מי שלא כמעט-כתבתי-חושב כמוהם (והרי מדובר באנשים שלא בטוח שהפעולה הזו - חשיבה - היא חלק מהותי בדפוס הפעולה שלהם). כי 'להיות עם חופשי בארצנו' זה בדיוק, אבל בדיוק מציאות בה מובטחת הגנה יעילה על חייהם ורכושם של אזרחי ישראל. זה מבחנה הראשון, המרכזי, המכריע ולכן היחידי של 'ההיסטוריה של החירות' כפי שמתממשת במקרה של הלאומיות היהודית המודרנית (כלומר הציונות).

מלחמת ששת הימים שנכפתה על ישראל היא לפיכך הצודקת במלחמות ישראל. במונחיו של 'הארץ' נכון ל-8 ביוני 1967, היא יצרה תנאים להגנה יעילה על חייהם ורכושם של אזרחי ישראל. במונחי ההמנון הלאומי כאמור, המלחמה הזו הפכה את התקווה להיות עם חופשי בארצנו למציאות. במונחי תכנית באזל 1897, היא תרגמה את הכוונה להקים בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל במשפט העמים למציאות בלתי הפיכה.

אז אם כל זה כל כך ברור מדוע כמעט כל מה שתקרא בכל עיתון העוסק במורשת המלחמה הזו הפוך לחלוטין? אפשר לחשוב על כמה סיבות:

א. תפקידו המסורתי של העיתון הוא לבקר. ביקורת פירושה לראות את השלילי. האם יש שלילה במלחמה ובתוצאותיה? בוודאי. 'העולם' לא הסכים לתוצאות המלחמה, וגם הערבים לא ממש מאושרים (ואין צורך לחזור ולהזכיר את החולשה הערבית לעשות את מה שכל אפליקציית ניווט מבוססת עליו - חישוב מסלול מחדש), וכמובן הכיבוש או אקיבוש, תלוי את  מי שואלים, ובכל מקרה מוסכם על כולם שלא נעים לעמוד במחסומים, ולפרוץ לבתים לצורך מעצר מבוקשים אבל מה לעשות ואלו פעולות נדרשות אם המטרה היא להיות עם חופשי בארצנו, או במונחיו של שוקן נכון ל-8 ביוני 1967: הגנה יעילה על חייהם ורכושם של אזרחי ישראל

ב. נתניהו.

ג. המתנחבלים. ההדתה. תג מחיר. יגאל עמיר. שאנן סטריט יעשה מזה להיט רק תנו לו את הביט ביט ביט.

ד. העדר החלופה הפוליטית-מפלגתית. כלומר אם אין אופוזיציה לגיבורו של סעיף ב' (נתניהו) כי 'העבודה' מנסה להיות 'מרצ' ו'מרצ' מנסה להיות 'הרשימה המאוחדת' ו'הרשימה המאוחדת' כנראה מתוקצבת על ידי קטר הטרור העולמי, אז נהפוך את העיתונות לאופוזיציה לוחמת וכך נרגיש טוב עם עצמנו. בעניין זה ראוי לשוב ולעיין בדברים שכתבו האחים בעלי השם המחייב בלפור והרצל חקק (כן, שניהם משוררים אם אני זוכר טוב, וכן, שמו של האחד הרצל ושמו של אחיו בלפור). וכך הם כתבו ב-11 במארס 1983 בעיתון 'כל העיר'. "דרכו של המערך מגמדת אותו לדרגת מפלגה זעירה, תוך שהוא זונח את רעיונות מפא"י ההיסטורית לטובת דרכם של מפ"ם ושלום עכשיו. דווקא כך יאבד הסיכוי האחרון לחילופי שלטון, ולא תהיה שום מפלגה שתוכל להציג קו אקטיביסטי-ציוני מול הליכוד". סוף ציטוט. 1983. אלף תשע מאות שמונים ושלוש (כולל מע"מ).

אלו ההסברים שעולים כרגע בראשי, ומן הסתם אין ביניהם סתירה ובכל מקרה זה באמת משנה. כי העניין הוא העניין עצמו. ועליו יש לומר עוד דבר אחד, ודי: שפיטתו של ארוע היסטורי - מלחמה במקרה הזה - באמצעות חכמת הבדיעבד, היא חכמה קטנה מאד. מאד מאד. היא מובנת מאליה בשיח האזרחי ההדיוטיסטי השגור. 'אוי חבל שעליתי על כביש 2, אם הייתי יודע איזה פקק יש שם לא הייתי יוצא מהבית'. נו מה לעשות שלא ידעת שיש שם פקק כי הפקק נוצר אחרי שעברת את חדרה בגלל עוד אידיוט שלא שמר מרחק בעלייה של כפר ויתקין. 

אבל כשחוכמת הבדיעבד משמשת אנשים שתפקידם המוצהר הוא 'זכות הציבור לדעת', אם בשיבתם כאקדמאים ואם בשיבתם כעיתונאים, הרי שזה די בלתי נסלח. נו, מה לעשות - ולצורך העניין נניח שאקיבוש הוא אכן הכיבוש ואוי ואבוי לנו בנינו חוזרים מהמחסומים ומכים את חברותיהם והגזענות הישראלית כה עמוקה עד שלא רק אלאור אזריה אלא טובי בחורינו בחטיבת כפיר נמנעים מלאנוס פלסטיניות כי הם עד כדי כך גזענים (למי ששכח, מדובר בתיזה שקיבלה ציון גבוה מהאוניברסיטה הכי עברית בארץ) - נניח שזה 'הפקק' אליו נקלענו באשמת המלחמה המגונה ההיא ואיזה אידיוטים היינו שלא נשארנו בבית כלומר לא קיבלנו את עצתו של החכם באדם הנביא ישעיהו לייבוביץ' ונסוגונו כאיש אחד אל המקלט של גדות ואל ירושלים המחולקת והמחוררת ואל נחל עוז העומדת באימה מתמדת מול שערי עזה. נניח שאכן כך צריך לחשוב היום.

אלא שמה לעשות, ואנשים צרי מוח עלובי נפש ואומפוטנטים כמו אשכול, גלילי, ספיר, אלון וחבריהם לממשלות ישראל בתקופה בה הצליחה המדינה הזו להפוך מאין זו לאגדה, לא ידעו שיש תאונה ליד כפר ויתקין. או במלים אחרות: את שיקולי ממשלת ישראל בתקופת ההמתנה, במהלך המלחמה ומיד אחריה יש להבין קודם כל בהקשר ההיסטורי של הימים ההם. וההקשר ההיסטורי ראשיתו בהסכמי שביתת הנשק של 1949 ובנסיגה החד צדדית הכפויה של ישראל ב-1957. 

תרשו לי (מי שואל אתכם, מי) לצטט את אלון לסיום. שני קטעים שאומרים הכל, כמעט הכל, לא כמו אותו מאמר מופלא של 'הארץ', ובכל זאת. מיד עם סיום המלחמה אמר שר העבודה וחבר הקבינט הבטחוני-מדיני את האמת ההיסטורית הפשוטה: 

"רק עתה, קרוב לעשרים שנה לאחר קום המדינה, כאשר צבאנו עומד על הירדן וליד תעלת סואץ ועל הרמה הסורית, רשאים אנו לומר כי נסתיימה מלחמת השחרור"
שבוע לאחר מכן, במסגרת ישיבת הממשלה שעסקה במדיניות הרצויה לקראת הימים הבאים, הוא אמר:

            "אנחנו עומדים פה לקבוע לא פחות מאשר גבולות מדינת ישראל מבחינה מדינית ומבחינה ביטחונית. על כן אני מציע  בבואנו להציע גבולות הארץ בעתיד, ניקח בחשבון בראש ובראשונה מה הם צרכי הארץ בעתיד...כמובן אין להתעלם מהזירה בינלאומית...ואולי אפילו מסנקציות אלו ואחרות, אבל לנהוג היום כאילו כבר הופעלו הסנקציות, את זאת אינני מקבל. לעולם אינך יודע מה תהיה השתלשלות העניינים בזירה הבינלאומית. אני רוצה למנוע מלחמה רביעית. כל אחד מאיתנו רוצה". "גיאו-אסטרטגיה" [חיונית למניעת מלחמה נוספת לעומת] "חוזה שלום" [שהוא] "הערובה החלשה ביותר לגבי עתיד השלום ועתיד הביטחון"

נפרד בברכת יובל 50 שמח למלחמה המוצדקת ביותר בתולדות המדינה.