י

י

יום חמישי, 16 בנובמבר 2017

100 שנה למהפכה הרוסית - כמה מחשבות על הרצאה אחת במושב אחד בכנס אחד שהתקיים היום

בהזדמנות אחרת אכתוב על הכנס כולו. ברור לקורא שזו צורה לומר שקרוב לוודאי שלעולם לא אכתוב על הכנס כולו. למה? כי למי יש זמן לכתוב ולקרוא. וחוץ מזה, עם כל הכבוד למושבים ההיסטוריים של הכנס - וכהיסטוריון וכציוני-סוציאלדמוקרט בוודאי שיש לי כבוד למושבים ההיסטוריים - את מאמץ הכתיבה (שלי) והקריאה (שלך) ראוי להקדיש למושב שעסק באקטואליה.

אקטואליה? לא ממש. כלומר כן, אבל כזו הנשענת על היסטוריה מטבע הדיון על מורשת המהפכה הרוסית בת ה-100. ליתר דיוק המושב האחרון של הכנס (שהיה מוצלח מאד יש לומר, קודם כל ברמת העירנות והנוכחות של באי המכללה שאת שמה ואת כתובתה אני שומר כרגע במערכת) התמקד בקשר שבין המורשת הזו לבין האקטואליה בכלל וזו הישראלית בפרט.

שלושה דוברים היו במושב האחרון. שלושתם ריתקו את הקהל. שלושתם תרמו תרומה אמפירית ורעיונית ראויות לשמן. שלושתם היו רהוטים, חדים ובהירים. שלושתם יכולים היו להמשיך ולדבר בנושא באופן רהוט ומעורר מחשבה עוד שעות רבות.

דברי שבח כאלו הם כמובן מבוא לדברי ביקורת. ואמנם, את רוב הרשימה הזו שאני מנסה לקוות שתהיה קצרה אבל איך שהוא אני חש שהיא תהיה פחות קצרה ממה שהייתי רוצה, אקדיש לתיזה שהועלתה באחת ההרצאות, תיזה שבלשון העממית השגורה בימינו היא לא פחות מאשר הזוייה. ולא כי אין בה יסודות של ממש. ולא כי היא איננה מכוונת למקום הנכון (לדעתי) אליו אני (והאחראי על התיזה) רוצים לראות את החברה הישראלית (ולא רק הישראלית) הולכת אליו.

לא. התיזה שהועלתה כוונותיה טובות ורצויות, וטוב שנבראה משלא נבראה. אבל גם תיזה מבורכת מבחינה פוליטית, עשויה, כלומר עלולה להיות הזויה מכל בחינה אחרת. והואיל והכנס היה כנס רעיוני, ולא למשל פגישת פסגה של ה-G20 או של ועדת הכספים או של הקבינט הכלכלי או של כל גוף קובע מדיניות אחר, הרי שמבחנה של התיזה הוא קודם כל ובעיקר, רעיוני. ומבחינה רעיונית מדובר בתיזה חסרת שחר, בלשון המעטה.

והיא חסרת שחר דווקא מכיוון שהיא מבוססת על כמה קביעות נכונות ומוסכמות על כל מי שעוסק ברצינות בנושא הזה:
א. שיש בעולם אי-שוויון.
ב. שאי-השוויון הזה איננו גזירת גורל אלא מעשה ידי אדם.
ג. שאי-השוויון הזה עלול להזיק לדמוקרטיה והוא בהחלט מזיק לדמוקרטיה.
ד. שיתכן אחרת.
ה. שסוציאליזם לא יכול היה להופיע בעולמנו לפני המהפכה התעשייתית.
ו. שמהפכה תעשייתית פירושו במונחיו של צ'רלס דיקנס פינת אוליבר טוויסט שסיר המרק מלא, ושבדרך בין הילד הרעב לסיר המלא עומדת השררה המייצרת מחסור באופן כוחני.
ז. שהכוחנות הזו משרתת אינטרסים של מעמד צר מאד.
ח. שחלק מהותי בפעולה של המעמד הזה בימינו הוא ליצור תודעה ניאו-ליברלית לפיה לא יתכן אחרת אלא קפיטליזם קפיטליזם קפיטליזם.
ט. שחלק מהותי בפעולה של המעמדות המנושלים-מנוצלים הוא לזכור ולדעת ולהבין את המכניזם הזה על מנת לשנותו ושהדרך לעשות כן היא לוותר על נוסטלגיה ומנטליות של עובדים סוציאליים, ואימוץ התובנה עליה עמד כבר מארקס, לפיה הקפיטליזם סובל מסתירה מהותית בין אופיו המחוברת של הייצור, לבין האידיאולוגיה של התחרות. סתירה זו הופכת את הקפיטליזם למערכת לא-יעילה מעצם הגדרת מושג היעילות, שכן היא פועלת באופן מהותי נגד עצמה.
י. שעצם היותו של המכניזם הזה (הקפיטליזם) מעוות ומלא סתירות מקובל אפילו על הממשלות הניאו-ליברליות בימינו, כפי שניתן ללמוד מעצם העובדה שהן אלו שמפעילות מנגננוני פיקוח כמו המפקח על ההסדרים או הרשות לניירות ערך.
י"א. שעוד הוכחה למודעות של הניאו-ליברלים עצמם למגבלות השיטה הלכאורה נפלאה שלהם הוא גליון של 'האקונומיסט', התנך, הברית החדשה והקוראן של הליברליזם הקפיטליסטי, שראה אור ב-2012 והסביר שאי-השוויון הוא הבעיה הגדולה ביותר של הכלכלה בימינו.

כפתור ופרח. מארקס לא היה מתאר זאת טוב יותר, אם כי הוא תיאר זאת לא רע בכלל, ולא רק הוא, וזה לא מאד חשוב. כי הבעיה היתה ביישום של כל התורה הזו שיש מעט מאד לומר עליה, לכאורה, חוץ מאשר כל מה שיש וצריך לומר עליה, למעשה. וביישום הכוונה כמובן להשלכות של התיזה הזו על ישראל. הסכיתו ושמעו, ותאמינו לי שמעתי והבנתי ואני רק מדווח, כלומר בשלב זה רק מדווח.

"אי השוויון" הסביר בעל התיזה (השם והתואר שמורים במערכת), " הוא פרקטיקה מוכוונת המיוצרת על ידי מעמד בעלי עניין לטובתם ולטובת עושרם". אל תתרשמו מהמרכאות. הדברים אמנם מוקלטים אבל לא אצלי. קרוב לוודאי שהניסוח המדוייק היה מעט שונה, אבל הרעיון הוא בדיוק זה. הואיל ו"אי השוויון" הוא "פרקטיקה" או 'מדיניות" הרי שהיא תוצר של פעולה מודעת שתוצאותיה ידועות: נזקים לסביבה, לדמוקרטיה, לקיום האנושי, לכלכלה כמובן, ליעילות וכן הלאה.

בהקשר הישראלי התיזה מיושמת באופו הבא. אתם יושבים? יופי. גם אני. הנה זה: "בין 1948 ל-1967 ניהלו ממשלות ישראל מדיניות מכוונת של יצירת אי-שוויון. מדינת רווחה לא היתה כאן אלא מדינת סעד מפולחת שפעלה לטובת אליטות מסויימות (האשכנזים) על חשבון כל השאר. מ-1968 עד 1977 ניהלו ממשלות ישראל מדיניות סוציאל-דמוקרטית מהסוג שיש במדינות סקנדינביה בימינו". עד כאן היסטוריה ומכאן למסקנה הפוליטית (הנכונה כאמור לפחות בכוונותיה): את סעיף ט' לעיל (שינוי המכניזם הקפיטליסטי) יש לעשות גם על יסוד הבנה יסודית של הכשל הקפיטליסטי כפי שהתגלע מראשיתו על ידי מארקס ואחרים, וגם על יסוד דוגמאות משרות מוטיבציה כמו שבדיה של ימינו וישראל של 1977-1968.

קהל לא קטן ישב באולם. קרוב לוודאי שכל מי שישב ולא ישן ולא שלח הוראות קנייה ומכירה לבורסה, שמע את התיזה ההיסטורית המפוארת הזו, אבל אם לשפוט על פי שוויון הנפש בו היא התקבלה, כנראה שאף אחד לא עמד על הפירכה המהותית ביותר בתיזה המופלאה הזו, ואולי היתה זו רק עייפות או אולי היכרות עם הדובר וההנחה שאין שום סיכוי להזיזו מעמדתו. כך או אחרת, הפירכה פשוטה להפליא והיא בנויה על שתי שאלות רטוריות:
1. מדוע ממשלות העבודה שפעלו אחרי 1968, שמבחינות רבות היו ממשלות המשך לממשלות מפאי שפעלו עד 1968, החליטו לפתע לשנות את מדיניותן?
2. מדוע ממשלות מפאי שעד 1948 נאבקו ברוויזיוניסטים ובגורמים אחרים ליצור כאן תנועת עבודה מרשימה למדי, החליטו פתאום דווקא ב-1949 לאמץ 'הגיון ניאו-ליברלי' כפי שמקובל לומר במה שמכונה 'המחנה הסוציאל-דמוקרטי'?

שתי השאלות הרטוריות הללו הן רטוריות כי אין להן שום תשובה מניחה את הדעת. במקום להתמודד עם השאלות הללו גם אם לא הועלו מצידו של הקהל, בעל התיזה קבע בפסקנות שבין 1949 ל-1967 אי השוויון יוצר באופן מכוון על ידי ממשלות ישראל.

הבה נזכיר לציבור הקוראים שבשנת 1949 בלבד עלו ארצה 240 אלף עולים. אין צורך אולי להזכיר את עלויות המלחמה שזה עתה הסתיימה. אולי כדאי להזכיר את הבידוד המדיני שנכפה על ישראל בזכות שכניה המלבבים, שעד 1965 היוו את ביתם של כ-900 אלף יהודים שעזבו את עיראק, תימן, מרוקו, מצרים, אלג'יריה, תוניסיה, סוריה, לבנון ולוב לא פעם עם 20 לירות שטרלינג בכיס. נזכיר כי לפחות עד 1953 מאות אלפי אזרחים ישראלים חיו באוהלים. אם אזכיר את החורף של 1950 (ירד שלג בתל אביב, הייתם מאמינים?? גם אני לא. אבל זה מה שהיה) תגידו שאני סנטימנטליסט. ואתם כמובן צודקים. אף אחד לא מושלם.

כך או אחרת, 15 שנה מאוחר יותר כבר לא היתה בארץ מעברה אחת. ב-1963 שיעור האבטלה עמד על פחות מ-3%. קצב הצמיחה של ישראל היה מהגבוהים בעולם. רק גרמניה ויפן התחרו בה. ב-1964 נפתח המוביל הארצי. באותה תקופה הושלמו פרויקטים תשתיתיים רבים. הוקמו יותר מ-30 עיירות פיתוח ומאות מושבים. ב-1962 חצתה האוכלוסיה היהודית של ישראל את קו 2 המליון.

אבל כשהמטרה היא 'לגבש את המחנה הסוציאל-דמוקרטי' אין שום בעיה למכור לציבור הבור אגדה על אי-שוויון שנוצר בכוונת מכוון, ויש לומר את הדברים במהירות ובפסקנות על מנת למנוע מהציבור הבור לעמוד על רגליו האחוריות ולשאול את השאלה של הילדה מגדות ושל הילד מבגדי המלך החדשים, וואט דה פאק. או בעברית: למה? למה לשר האוצר קפלן, ולשר האוצר אשכול, ולשר האוצר ספיר, ולשר השיכון יוספטל, ולשר התחבורה כרמל, ולשר העבודה אלון, ולראש הממשלה אשכול, ולשר החינוך ארן, למה להם לייצר באופן מלאכותי אי-שוויון???????

הייתי מוסיף עוד 40 סימני שאלה אבל הרעיון ברור. כלומר הוא לא. לא ברור מדוע כל כנופיית המפאיניקים הזו ושותפיהם באחדות העבודה ובמפם הקטנה החליטו להתעלל במרוקנרז וברומני גנב שתי לירות סחב ובעיראקי פיג'מה ובתימני חלקי חילוף לתוניסאים, וחוללו אצלם אי-שוויון מובנה. לא תשתיות, לא ישובים, לא חינוך, לא בריאות, לא עבודה, לא כלום. אי-שוויון. וכמובן לא ברור מדוע כנופיית המפאיניקים הזו שב-1968 הפכה יחד עם רפי ואחדות העבודה למפלגת העבודה ושנה אחר כך יחד עם מפם למערך, מדוע פתאום, איזה חמסין היה, מה בדיוק קרה שלפתע הם החליטו להיות סוציאל-דמוקרטים.

אבל כמו בכל סדרת בלשים טובה, לפעמים צריך להכניס איזה רשע לאקספוזיציה על מנת שהבלש יוכל להפגין את יכולותיו ואז מכלל הפעולה האנטי-קרימינלית אתה למד על היכולת. אז הנה גם כאן, כדי לקחת דוגמא לא 'סתם' מהסקנדינבים שהרי להם אין מלחמות ואין חמסינים, אלא ממש מהישראלים של פעם - אבל לא מנתניהו או מרבין2 אלא מאשכול גולדה ורבין1 - אז צריך להמציא את הפושעים של שנות החמישים והששים כדי שאפשר יהיה לקחת דוגמא מהסוציאל-דמוקרטיה שפתאום צנחה לכאן מכוכב סיריוס או מגלקסיית שביל הבבל"ת.

עד כאן פירכה אחת. ועכשיו בקיצור, לשנייה. אחד הדוברים במושב הזה הסביר באופן שלא דרש ממנו שום מאמץ - כי ככה זה כשאומרים דברים שמסתדרים עם השכל הישר של הציבור גם אם הוא בור - שהקפיטליזם מאד יעיל בייצור סחורות ומוצרים, אלא שהואיל ומטרתו העיקרית של הקפיטליזם הוא רווח, הרי שאם רווח עומד מעל לכל שיקול אחר, התוצאה עלולה להיות פגיעה בסביבה, בדמוקרטיה, בחופש הביטוי ובערכים של סולידריות.

אין מה לומר על הטענה הזו חוץ מזה שהיא נכונה מתחילתה ועד סופה. אלא שכדי ליצור ויכוח במקום בו אין ויכוח, הדובר בעל ההזוייזה (תיזה הזויה בשפה שאני נהנה להמציא מדי פעם, תודו שכסילופון זה חידוש לא רע בכלל), הסביר שהטעות היסודית של קודמו היא בדיוק שם, כלומר טענתו שהקפיטליזם מייצר ביעילות מוצרים. "לא", קבע משכתב ההיסטוריה, "הקפיטליזם איננו יעיל", ואז הוא הסביר את מה שכתוב לעיל בסעיף ט', כלומר שאי היעילות היא מהותית כי היא נובעת מהפער בין האופי המחוברת של הייצור לבין האתוס של התחרות האינדיבידואלית.

שעל כך נאמר שגם יובל נח הררי אפשר לכתוב בשבע שגיאות. סתירה בין שני מרכיבים מהותיים של מערכת מסויימת אין פירושה חוסר יעילות אלא כמו שלמשל מלמדת כל משפחה, או קבוצת בייסבול, מתח שיכול להיות הרסני אבל גם יכול להיות מפרה מאד. משפחה בנויה על סתירה מהותית בין רצונו של כל פרט בה להרגיש שייכות, לבין רצונו לבטא את עצמו ולשמור על האותנטיות שלו. על כך עמד ברונו בטלהיים ועמדו אחרים, וכל מי שמתנסה ביחסים חבריים עם יותר מבן אדם אחד, יודע במה מדובר אז אפשר לעבור הלאה. ריאל מדריד למשל. מצד אחד בלי רונלדו היא פחות מצד שני ברור גם לרונלדו שבלי איסקו ושאר החברים הוא לא יכול להיות רונלדו.

ובקפיטליסטית: המתח בין המימד המחוברת של הכלכלה לבין האתוס האינדיבידואליסטי שלה יכול להיות עניין הרסני אבל רוב הזמן הוא עניין פורה והדברים לכל מי שיש בו גרם אחד של הגינות היסטורית, ידועים. באשר ליעילות במובן אליו התכוון הדובר הראשון, נו, אפילו בעל ההזוייזה הסכים מבלי שהוא שם לב לכך, אולי, כאשר בעצמו הביא באופן משכנע ומפרה את משל הסיר של צ'רלס דיקנס פינת אוליבר טווויסט. "כי מה מסמל סיר המרק אם לא את השפע?" שאל רטורית בעל ההזוייזה? בדיוק. קפיטליזם ייצר וממשיך לייצר שפע. נקודה.

האם ניתן לייצר עושר ושפע באופן שאיננו קפיטליסטי? בוודאי שכן. איך בדיוק? הדוגמאות רבות ובעל ההזוייזה עצמו הביא כמה. אבל מכאן ועד לטעון שהקפיטליזם איננו יעיל במובן המוכר, המרחק עצום ובלתי עביר, אלא אם המטרה כאמור ליצור תודעה כוזבת במקום התודעה הכוזבת. ותודעה כוזבת היא כוזבת גם אם המטרה שלה רצויה ומבורכת (ישראל סוציאל-דמוקרטית).

הערה אחרונה באמת: אני משער שבעל ההזוייזה יסכים לטענה הבאה הנגזרת מדבריו: הואיל וסוציאליזם לא יכול היה להופיע בעולמנו לפני המהפכה התעשייתית (טענה נכונה מאד עם כל הכבוד לסוציאליזם שיש לכאורה בתלמוד בקוראן או במערות האדם הקדמון) אזי ברור שגם אי-השוויון המאפיין את הכלכלה במאתיים השנים האחרונות קשור למהפכה התעשייתית. אבל ההיסטוריה לא החלה במהפכה התעשייתית, והאנושות נכנסה אל המהפכה הזו כששובל של אי-שוויון טרום-תעשייתי משתרך מאחוריה. ומדובר באי-שוויון של עוני מנוול. של מחסור, של רעב וקור עד מוות. של כל מה שאיפיין את החברה האנושית עד לפני בערך 200 שנה ושסוכם באופן קולע כל כך על ידי הובס, כשאמר שהחיים היו קצרים, מגעילים ואלימים.

אי-שוויון טרום תעשייתי כזה היה מנת חלקם של רוב העולים שעלו ארצה בשנות החמישים. לא בן-גוריון ייצר אותו על מנת ש-70 שנה מאוחר יותר אפשר יהיה לשבת בכנס רעיוני ולבנות תיזות שכוונתן ברוכה אך דרכן סוגה בקוצים ובדרדרים ושלכן בסופו של חשבון היא לא מבטיחה אפילו צעד קטן אל גן העדן הסוציאל-דמוקרטי אלא מצעד בטוח ושאנן אל מחוזות ההונאה העצמית.

יום ראשון, 12 בנובמבר 2017

לקראת יום השנה ה-40 לביקור סאדאת (בדיוק בעוד שבוע) - מבט מחודש על ספר שכתב כמאל חסן עלי

בימים אלו מלאו 31 שנה להופעתו בעברית של הספר 'לוחמים ועושי שלום' מאת כמאל חסן עלי, שבין השאר היה המדינאי הלא-ישראלי האחרון שראה את יגאל אלון בחיים (יתכן ולו הייתי פלסטיני הייתי בורא סיפור שבזמן ארוחת הצהריים במוקטעה של אלון, בקומפניית גינוסר, מזג שר ההגנה המצרי עלי רעל רדיואקטיבי בקומפוט אגסים של שר החוץ הישראלי לשעבר אבל אני לא פיראט יפתי, לא שודד).

ספרו של כמאל חסן עלי מספר את סיפור התגבשות השלום הישראלי-מצרי כפי שחווה אותו אחד מאדריכליו ומבוניו. הנה הסיבה שהחלטתי להטריד עצמי ולהטריח את הקורא האמיץ שהגיע עד כאן לכתוב על הספר הזה כמה מלים: אם בארזים נפלה שלהבת מה יגידו אזובי הקיר. או בעברית: אם התפיסה המובעת בספר של עלי - לוחם ועושה שלום (בלי ציניות) - היא זו של עושה שלום, מה יגידו אלו שלא רוצים שלום?

בקיצור: אין בשורות מלבבות בספר הזה. במה דברים אמורים? ביסודות החשובים ביותר של שלום ראוי לשמו: א. הכרה מוסרית בעצם קיומו הלגיטימי של יריבך (לא בדיעבד אלא מלכתחילה). ב. נכונות לראות את המציאות גם מנקודת מבטו. או במלה אחת: הכרה.

תחשבו על המלה היפה והקצרה הזו. הכרה. 'אתה בהכרה'? אני נוהג לשאול את חברי מגלגלי הסיגריות מכיכר שלושת החומרים (תעשו חשבון, יש שם שלושה). 'אני בהכרה' הם עונים לי ואז אני נרגע. כלומר 'הכרה' היא לא 'רק' מושג דיפלומטי ('כן הכירו-לא הכירו' במדינת טיוואן למשל) אלא קודם כל מושג תודעתי המבדיל ככל הנראה בין יונקים עיליים (בני אדם, לוויתנים ודולפינים למשל) לבין בעלי חיים ירודים יחסית (למשל נמלים וג'וקים). ועוד משהו קטן-גדול הקשור במלה הזו: 'הכרה' היא פשוטו כמשמעו 'היכרות' עם משהו חדש שלא ידענו עליו. למשל חור באוזון (או עצם קיומו של אוזון), גלקיק (שזה הכינוי למצב הקוואנטי של חומר הנמצא במצב של גל וחלקיק כלומר גלקיק), ולמשל התגבשות ההכרה הלאומית של עם עתיק יומין (כמו העם המצרי למשל, או היווני, או... נו, איך קוראים לאלו עם התנ"ך והמשנה וזה... עומד לי על קצה הלשון. טוב, אולי זה יבוא בהמשך).

בקיצור, הכרה. אז הנה הברייקינג ענד ווערי סעד ניוז: אצל כמאל חסן עלי אין עם יהודי, אין לאומיות יהודית, אין ציונות. מה יש? ישראל ככוח כובש שזכותו לכל היותר - ובאופן זמני (כן, הוא מבטא במפורש 'תורת שלבים') - להתקיים ב"גבולות 1967".

ואם אצל כמאל חסן עלי ככה מה יש לנו לצפות מאבו-מאזן פינת ערפאת? כנראה שכלום.

ונכון, וברור, ואין ספק: מציאות של שלום חוזי עם מצרים (וירדן) טוב ממציאות ללא חוזה שלום חוזי. וכן, נכון, לי בכל אופן אין ספק, שאילו רבין יכול היה לפעול ב-1993 ללא חתרנותו הבלתי נלאית של שר החוץ שלו, (שכבר בהיותו כעשרים שנים קודם לכן שר הבטחון שלו, עשה הכל על מנת לחבל באפשרות הנמוכה מלכתחילה לקדם תהליך מדיני יציב ואמין), ואילו הוא לא היה נרצח ב-1995, היחסים עם העם הפלסטיני היו סבירים יותר כלומר מאופיינים ברמה נמוכה יותר של אלימות ולכן בעלי סיכוי להצמיח מתוכם את השלב הבא שלפחות לרבין היה ברור מה מגבלותיו (שליטה מלאה של ישראל בבקעת הירדן, ירושלים שלמה ומאוחדת וכן הלאה, ובקיצור: מבוא לאופציה ירדנית, האופציה הריאלית היחידה לפתרון הסכסוך, ולא 'פתרון' במובן החשבונאי אלא 'פתרון' במובן של שינוי משמעותי של המצב, נגיד כמו במקרה של ישראל ומצרים).

אבל פרס חתר תחת רבין ורבין נרצח וכל השאר ידוע ואין טעם לחזור על הדברים הידועים. אנחנו כאן לטובת הדברים הלא ידועים, או לפחות אלו שלא היו ידועים לי עד שקראתי את הספר של חסן עלי. אז ברשותכם עוד כמה מלים על הספר החשוב הזה.

ברורה לחלוטין המוטיבציה של עלי. לא ישראל והיהודים הם העניין שם אלא העולם הערבי. לחסן עלי ברור כפי שברור לכל מדינאי מצרי מאז פרעה חתן תות אנך אמון או כל פרעה אחר, שהבעיה המרכזית של מצרים היא המצרים שמתרבים כמו חול על שפת הנילוס, והנילוס כידוע מוביל המון חול. ביידיש זה נשמע יותר טוב: פרנסה (יש לומר parnuse). זו הבעיה של מצרים. לא פלסטינים ולא סודנים ולא חבשים ולא הגונג. אלא כמו במקרה של הסינים - איך מאכילים בכל בוקר מליוני מצרים שעד שהספקנו לומר 'קמח' יש עוד 10,000 מהם.

ולכן על מנהיג מצרי לחפש דרכים לפתור את הבעיה הזו. וכמו במקרים רבים אחרים, הדרך לפתרון יכולה לעבור בכל מיני צמתים. מ-1952 ועד 1973 ההנהגה המצרית בחרה בדרך המלחמה ואילו מ-1974 ואילך בדרך השלום. כך או אחרת המטרה היא מצרים ולא שום דבר אחר. וזה בסדר. במובן הזה אני אדם סמית עפ"י גרסת שטרסלר: מי יתן וכל וכל עם המדינאים נביאים מצרים. הלוואי וכל עם היה עסוק בלדאוג לפרנוסה שלו. העולם בוודאי היה נראה מעט טוב יותר, ע"ע סוריה רוסיה חלב דעא"ש מוסול אובמה פינת טראמפ.

אבל מצרים נתונה במה שפואד עג'מי מכנה 'המילכוד הערבי'. גם חסן עלי כותב על כך, אם כי הוא כותב על כך לא מתוך רוח נכאים של תסכול אינטלקטואלי כפי שעושה זאת עג'מי השיעי-לבנוני המתוסכל ביי-דפינישן מעצם העובדה שכדי לומר את מה שהוא אומר על הערבים הוא חייב לשבת בארה"ב, אלא מתוך רוח של גאוות השתייכות למה שחסן עלי מכנה 'המדינה הראשונה בהיסטוריה' שזה בערבית 'אום אל דוניא' כלומר 'האמ-אמא של העולם', כלומר מצרים. (הוא גם מוסיף בצניעות אופיינית שהיא ערש התרבות והחוכמה והיושר והדמוקרטיה וכן הלאה, אבל לא צריך ללכת רחוק כדי להתרשם מגאווה לאומית שהופכת ליהירות לאומנית. לפחות במקרה היהודי יש לה יותר בסיס עובדתי אבל בכל מקרה זה מביך)

אז מה הבעיה של אום אל דוניא בבואה לצעוד בנתיב המלחמה בדרכה להאכיל מליוני מצרים שלוש פעמים ביום, כל יום, 365\נצח? בדיוק. מלחמת ששת הימים למשל. הדבר האחרון שנאצר רצה שכן הוא ידע מי ישלם את מחיר ההתלהמות התוקפנות והרטוריקה (מצרים). אבל איך אומרים במשנאית? 'אנוס על פי הדיבור'. רוצה לומר: 'נאצר יא חביבי, אתה מנהיג את אום אל דוניא? אתה הראיס של המדינה הערבית החשובה ביותר? אז קדימה הסתער!'. או משהו כזה. את הסוף כולם יודעים.

גם סאדאת שבערך מ-1972 התחיל לשנות מגמה והתוצאה היא הביקור בישראל ב-19 וב-20 בנובמבר 1977. ומה הבעיה בביקור הזה? בדיוק. שהנה הראיס של אום אל דוניא הולך נגד הזרם הערבי ומחפש לו פתרון פרטי לבעיה הפרטית של מדינת מצרים הפרטית ואיפה האחדות הערבית בלה בלה וכן הלאה?

וזו המוטיבציה של חסן עלי בספרו. מדובר למעשה בכתב הגנה כנגד ההאשמה הכלל-ערבית לפיה מצרים חתמה עם ישראל על שלום נפרד, והצעד הזה הוא בגידה מוחלטת בהחלטות ועידת חרטום מספטמבר 1967 שכן סאדאת עבר על שלושת הלאווים: הוא גם הכיר בישראל, גם החל לנהל איתה מו"מ ולבסוף הכלב גם חתם עימה על שלום.

ובכן, הנה שוב, ובקיצור: מטרת הספר היא להראות שככל שהדבר היה תלוי במצרים, התהליך המדיני מול ישראל היה כפוף לעקרונות השלום הכולל, ליסודות המדינאות של האחדות הערבית וכי מי שפגע במימוש המטרה הזו היו ישראל וארה"ב מצד אחד וחזית הסירוב הערבית ואש"ף מהצד השני.

'ידינו לא היתה במעל' היה כותב חסן עלי אילו כתב את הספר בעברית. הספר אם זה לא היה ברור ראה אור בערבית וקהל היעד שלו היה העולם הערבי. 'הוצאת מערכות' של משרד הבטחון ראתה לנכון - וטוב שכך - לתרגמו לעברית ומן הסתם הוא חולק כמתנת בר מצווה או ראש השנה למאות או אולי לאלפי קציני צה"ל שכמו במקרה של אונסקו וכן הלאה גם עליהם חל כלל 99% שלא קוראים כי למי יש זמן.

אז הנה לי יש זמן ואני קורא ספרים ובספרו של חסן עלי עולה בתוך השורות (ולא בין, בין השורות יש רק נייר לבן) השקפת עולמו האותנטית. ואיך אני יודע שהיא אותנטית? אני לא יודע. אני רק משער. זה המקצוע שלי. להעלות סברות. ביוונית - דוקסות. ריבוי של דוקסה. דוקסה=סברה ומי שהוא 'דוקטור' רשאי על פי הממסד האקדמי להעלותן.

ומדוע אני סבור שמדובר בהשקפת עולם אותנטית? כי חסן עלי כותב לא מעט דברים שאינם הכרחיים מנקודת המבט של המניע הראשי לכתיבת הספר. במלים אחרות: על מנת להדגיש את מחוייבותה הכלל-ערבית של מצרים, ובעיקר על מנת להצביע על מחוייבותו של מצרים לעם הפלסטיני עוד מהימים ההם של תום מלחמת העולם הראשונה, אין שום צורך להכחיש את קיומו של עם יהודי או להציג באופן מעוות את ההיסטוריה של מדינת ישראל.

יום רביעי, 8 בנובמבר 2017

עוד דיון כלכלי-פוליטי (גם כי אני מלמד השנה קורס בנושא וגם כי מזמן לא כתבתי משהו בעניין הזה)

תקציר הפרקים הקודמים: כלכלה נחשבת לעניין מסובך ומשעמם. עם זאת, לפחות מאז קייץ 2011 יש הסכמה שמדובר בעניין חשוב. איך מתגברים על הפער בין החשיבות לשיעמום המסובך? לדעתי האישית והלא קובעת, באמצעות התרגיל המחשבתי המשמש אותי כבר בערך 20 שנה, והמוכר בשם 'תרגיל החפץ'.

הקישור שהדבקתי הרגע מוביל למאמר אחר שכתבתי בנושא לפני חמש (!!) שנים, ומי שרוצה להרחיב שיקפוץ לשם. כאן רק אכתוב את המסקנות המרכזיות מהתרגיל הזה ומזה שהוספתי בעקבותיו ('אינסופיותה של האנרגיה'):

א. בכלכלת ימינו כל בני האדם תלויים בזולת לקיומם החומרי באופן מוחלט
ב. בכלכלת ימינו אי אפשר בלי מה שמכונה 'כסף' כשלמעשה מדובר באבסטרקציה מדומיינת מהסוג שיובל נח הררי למשל מדבר עליה (והוא לא המציא כלום אבל מכיוון שהוא רב מכר אז שווה להזכיר אותו).
ג. בכלכלת ימינו המומחיות לסוגיה הכרחית לביצוע המטלות השוטפות כמו גם המיוחדות של החברה האנושית (מים, חשמל, בריאות, תחבורה, בטחון)
ד. מסעיף א' נובעת מסקנה של שוויון מוחלט. אם כולם תלויים לקיומם בזולת הרי שאין שום סיבה שאדם אחד יהנה מעוצמה כלכלית הגדולה למשל פי 700 משל זולתו.
ה. מסעיף ג' נובעת מסקנה של אי-שוויון מסויים. אם כולם תלויים לקיומם במומחים שיודעים איך להפוך דינוזאור מומס לבנזין 95 או איך לארגן ללב החולה שלנו מעקפים, הרי שיש סיבה שאדם כזה יהנה מעוצמה כלכלית גדולה מזו של זה שאיננו יודע לעשות את כל הדברים הללו. בפועל אנחנו יודעים שהמומחים מהסוג הזה נהנים מעוצמה כלכלית הגדולה בערך פי 10 מהממוצע.
ו.  סעיף ב' הוא ההסבר לעובדה שלא רק שאין שוויון (סעיף ד') אלא שיש פער בין אי-שוויון מוצדק (סעיף ה') לבין אי-שוויון שאין דרך להצדיקו במונחי מומחיות. עוצמה של פי 700 גדולה פי 70 מעוצמה של פי 10, והיא איננה נובעת ממומחיות כלשהיא מהסוג של להטיס מטוס או לבנות גשר, אלא משליטה על המשאב המרכזי של הכלכלה המודרנית: כסף.

עד כאן המסקנות הנובעות מתרגיל החפץ. יתרונן בכך שהן לא מבוססות על שום 'איזם', על שום 'שם גדול' ועל שום דיפלומה של מחלקה כזו או אחרת לכלכלה באוניברסיטה כזו או אחרת בארץ הקודש או בנכר. במלים אחרות, על מנת להבין את שורש הבעיה הכלכלית בימינו כל מה שצריך זה גרם וחצי של שכל ישר ושני קילו של הגינות. וכן, אני יודע שאתם יודעים שאני יודע שאתם יודעים ששכל ישר והגינות הם מוצרים במחסור חמור. אבל מדובר במחסור סובייקטיבי, והדברים ידועים. או במלים אחרות, 'הגבול הוא בלב כל חייל', כלומר אם יש רצון יש שכל ישר והגינות. ואם אין שכל ישר והגינות, אז אין רצון. כך או אחרת אין תירוצים. 'תרגיל החפץ' כופה עצמו על בעל השכל הישר וההגינות ואם הוא לא כופה עצמו הרי שמדובר במצב סובייקטיבי של עקשנות הדוחה את השכל הישר וההגינות ומאמצת במקומה טיפשות במקרה הטוב והנדיר, רשעות במקרה השכיח והסביר.

אז הבעיה היא שיש אי-שוויון, שחלקו מוצדק ואף מבורך (ברכות ותודות למומחים) וחלקו לא מוצדק ומזיק (קללות ומחאות לפיננסיירים). אז מה עושים? מה הפתרון לבעיה הזו? תולדות המדינות המודרניות הן תולדות התשובות השונות והמגוונות לשאלה הזו.

איגודים מקצועיים למשל קמו כדי להקטין את אי-השוויון בין חבריהם לבין השאר. זוהי פוליטיקה של שוויון דרך המאבק המקצועי. כפי שכולנו יודעים, המאבקים הללו התקיימו בשני מישורים: זמן וכסף (שהרי זמן הוא כסף). או באיגודית: תנו לנו לעבוד פחות זמן בעד יותר כסף, בניגוד לרצונכם שנעבוד יותר זמן בפחות כסף.

מדיניות רווחה למשל נוסחה ומומשה על מנת להקטין את אי-השוויון דרך המצרך ולא דרך הנצרך. זוהי פוליטיקה של שוויון דרך החקיקה האוניברסלית. כפי שכולנו יודעים החקיקה הזו הקיפה כמה וכמה מישורים: חינוך, בריאות, בטחון פנים, הכשרה מקצועית, פנסיה, אבטלה וכן הלאה.

על מנת לשלוט ב'כסף' באופן ציבורי הוקמו בעבר בנקים לאומיים למיניהם, כמו 'הפדרל-ריזרב' או 'בנק ישראל'. ומכיוון שמדובר במוסדות פיננסיים אין שום בעיה לרתום את הכוח שלהם דווקא לפעולה מנוגדת למטרתם המקורית: דמוקרטיזציה של האשראי.

באשר למומחים: כולנו תלויים בהם כאמור, אבל מומחים, בדיוק כמו כל דבר אחר הקשור בכלכלה המודרנית, לא נפלו מהשמיים אלא הם תוצר של שילוב בין 'גאוניות' (כשרון מולד כזה או אחר) לבין סביבה המאפשרת לגאוניות הזו לבוא לידי ביטוי. מי יודע למשל כמה גאונים כאלו יש בסודן? מן הסתם לא פחות מאשר בישראל או ביפן. אבל מכיוון שהסביבה בישראל או ביפן יציבה ונעימה, הרי שהגאונים יכולים להמציא את הדיסקונקי ואת הסוזוקי, בהתאמה.

ולכן, באשר למומחים, הפוליטיקה של השוויון תחתור להרחיב את מערכת החינוך ולהעמיק אותה. כי כפי שאומרים שנפוליאון אמר, 'בתרמילו של כל חייל יש שרביט של גנרל', כלומר היכולת להיות מומחה נמצאת פוטנציאלית בראשו של כל ילד שנולד. ועל מנת להביא את הפוטנציאל הזה מהכוח אל הפועל, יש לעשות מעשה, ומכאן למסקנה הפוליטית של חינוך חינם חובה וחכם ומתוחכם ומקיף ועשיר ויצירתי לכל. או להפך. מערכת חינוך סגרגטיבית, דיפרנציאלית, מופרטת, המחזקת את החזקים ומחלישה את החלשים.

ולכן, באשר למומחים, הפוליטיקה של השוויון תחתור להרחיב ולשכלל את המשק, זאת באמצעות מדיניות עידוד השקעות, באמצעות שכלול והרחבת תשתיות התחבורה, התקשורת, המנהל, המשפט וכן הלאה. או להפך. ואפשר כמו בישראל סוג של גם וגם רגרסיבי: לבנות גשרים וכבישים ומנהרות אבל למסור את רוב העבודה לעובדים זרים. כי ככה גם עושים תשתיות וגם מחלישים את העבודה המאורגנת וגם מורידים את השכר במשק מה ששוב מחליש את העבודה המאורגנת שזה מה שמנחה כנראה את משרד האוצר ב-40 השנים האחרונות.

ובמונחים הכלכליים הקלאסיים, גם כאן עקרון ההיצע והביקוש משמש היטב את הבנת הבעייה והפתרון גם יחד.

היצע נמוך של אשראי מעלה את מחירו. אשראי איננו בהכרח ההלוואות בשוק האפור או הכסף שסבתא הורישה לך, אלא למשל תקציב המדינה, שכרגיל במקומותינו בעשרות השנים האחרונות, מנוהל תמיד בתת-ביצוע שיטתי. פחות תקציב פירושו פחות הכנסה פנויה בידי האזרחים וההשלכה החברתית ברורה: לחץ, תחרות, עויינות, או בקיצור 'פוליטיקת הביבים' הידועה של ראש הממשלה המכהן שלנו שאין שום סימן לסוף מלכותו.

היצע נמוך של מומחים מעלה את מחירם. ולהפך. ככל שההשכלה תהיה רחבה ומעמיקה ונגישה יותר, יהיו לנו יותר מומחים, ואז לפי כללי ההיצע והביקוש, מחיר העסקתם ירד, והשוויון יעלה. ולא, אינני מאמין לא בשוויון מוחלט ולא בסיכויי התממשותו. אבל שוויון יחסי גדול יותר פירושו מעמד בינוני גדול יותר ופירושו של זה דמוקרטיה חזקה ויציבה יותר וכפי שמלמדות דוגמאות של מדינות רווחה נדיבות בצפון מערב אירופה גם עשירות ומשגשגות יותר.

ואת כללי ההיצע והביקוש בשני התחומים הללו - הייצור המשותף של החפצים המחזק את המגמה השוויונית המוחלטת והתלות של כולנו במומחים המחזקת את המגמה של אי-שוויון בריא כלומר מוגבל - אפשר לממש גם מצד 'ההיצע' וגם מצד 'הביקוש'.

מצד ההיצע: טוב עשתה תנועת העבודה למשל בשנות ה-20' כשהעלתה על נס את ערך העבודה והתייחסה בסלידה למנגנוני ביטוח האבטלה. במלים אחרות, תנועת העבודה סברה מראשיתה שהדרך הנכונה לקדם חברה משגשגת היא באמצעות הגדלת היצע העבודה משני צידיו: גם מהצד של ייצור מקומות עבודה וגם מהצד של חינוך לעבודה, עניין שיהודים התייחסו אליו בחשדנות ידועה.

אמנם כפי שהראה ג'וני גל בספרו 'האמנם נטל מרצון' לא פעם המדיניות הזו הלכה רחוק מדי, שכן מדינת רווחה אוניברסלית חייבת לפרוס רשת בטחון צפופה וחזקה, אבל עצם המגמה שרווחתו של הפרט עוברת בהשתלבות בשוק העבודה היא עקרון נכון, שהעובדה שהוא מקובל גם על הימין הכלכלי איננה הופכת אותו ללא-נכון

היא נכונה גם אם חסידי הפרשנות הפשטנית לפיה אף פעם לא היתה בישראל מדיניות סוציאל-דמוקרטית ממשיכים להסביר לנו עם הערות שוליים, שאפילו יגאל אלון וחבר מרעיו ב'אחדות העבודה' "נכנעו להגיון הניאו-ליברלי" כפי שלכאורה, על פי פרשנות מעוותת זו, מוכיחה 'תכנית המיתון' של 1966. העיוות הזה נובע מאימוץ מביך ומעציב את העקרון האורווליאני, 'שתי רגליים - רע, ארבע רגליים - טוב', אותה פשטנות שגם אם כוונותיה טובות, דרכה לגיהנום (או לקיקיוניות) סלולה ומובטחת.

ובקיצור: על מנת לקדם חברה משגשגת יש להגדיל את הביקוש לעבודה באמצעות חינוך לעבודה ויש להגדיל את ההיצע של העבודה באמצעות מדיניות המייצרת מקומות עבודה. רשת הבטחון כשמה כן היא - רשת בטחון. ועל דרך השלילה: טועה מי שסבור שמדיניות 'חברתית' נמדדת במונחי 'קיצבאות ילדים בעד ונגד'.

ובקיצור, המגמה להעמיק את הצדק החברתי הנשען על האובייקטיביות המוחלטת של תרגיל החפץ, נשענת בעיקר על שליטה פוליטית של הציבור במשאב 'הכסף'. הרצל אמר בפשטות שבמדינת היהודים כל מערכת האשראי תהיה בידי הציבור. בורסות, בנקים, ביטוח, הכל.

ובקיצור, המגמה להעמיק את הצדק החברתי הנשען על האובייקטיביות המוחלטת של התלות במומחים, נשענת בעיקר על שליטה פוליטית של הציבור במשאב הידע והיכולת לשכפלו, להרחיבו, לחלוק בו ולשדרגו. הרצל אמר בפשטות שהוא סבור שאור החשמל לא הומצא על מנת שכמה סנובים יאירו באמצעותו את הטרקלינים שלהם, אלא די שנפתור לאורו את בעיותיה של האנושות כולה.

ועכשיו תורנו.