י

י

יום חמישי, 7 בדצמבר 2017

ירושלים בירת ישראל - וגם סיפור עממי מוכר ולפעמים מצחיק

האריה מלך החיות קם בבוקר וחש שיעמום
הוא קרא מיד ליועצו הבכיר, השועל, והודיע לו כי הוא משועמם
'מה הבעיה' אמר השועל, 'בוא נלך להרביץ לשפן, תאמין לי זה יפיג את שעמומך מלכי הרם'
'אבל מה פתאום נרביץ לשפן?' שאל האריה. אחרי הכל, מלך אמור להיות מוסרי.
'סמוך עלי' אמר השועל, 'אני היועץ שלך, לא?'
אמרו ועשו.
דפק השועל על דלתו של השפן. השפן הנרגש שהציץ מחלונית ההצצה ראה את האורחים הנכבדים ומיד שאל 'מה אפשר לעשות בשבילכם'.
'למה אין לך כובע ב'? שאל השועל והוא והמלך החלו להכות בהתלהבות את השפן.
כשפג השיעמום חזרו האריה והשועל לארמון, והשפן הלך ללקק את פצעיו.
למחרת, אותו הדבר. שוב המלך משועמם, שוב הוא שואל את השועל מה לעשות, שוב השועל מציע ללכת להכות את השפן לצורך הפגת השיעמום, שוב המלך תוהה באיזו עילא ולמה וכמה ושוב השועל אומר לו 'סמוך עלי', ושוב הם ניגשים ושוב הם דופקים על הדלת.
השפן שכבר למד את הלקח, אחרי שהציץ בחלונית בדלת וראה מי האורחים, מיהר לחבוש כובע ב', ופתח את הדלת לרווחה.
'למה יש לך כובע ב?' הרעים המלך בקולו והוא והשועל החלו להכות את השפן הקטן עד שהשיעמום פג שוב.
ושוב, למחרת, האריה משועמם וכו' והשועל אומר לו וכו' והאריה שואל על מה ולמה וכו' והשניים הולכים וכו' ודופקים בדלת וכו'. והשפן וכו' מציץ וכו' ופותח את הדלת.
'תגיד', אומר השועל, 'יש לך סיגריות?'
השפן שכבר למד את הלקח, שואל: 'עם פילטר או בלי פילטר?'
'למה אין לך כובע ב?!' צועקים האריה והשועל על השפן וקורעים אותו במכות.

עד 1878 או אולי עד הקמת 'השומר' ב-1908, בכל אופן עד מתי שהוא בתקופה ההיא, היהודים היו בעיני הערבים 'ילדי המוות'. משמעות המעמד החברתי הזה היתה פשוטה: אם ערבי ראה יהודי והתחשק לו, הוא היה מכה אותו. יותר, פחות, עד מוות, עד זוב דם, לא משנה, ילד כאפות הוא ילד כאפות.

מ-1908 ועד 1929 היהודי החל לפתע להתארגן להגנה עצמית, ואז התלוננו הערבים על כך שהיהודים מתארגנים להגנה עצמית, ושכל עוד הם מתארגנים להגנה עצמית אז 'תחזיקו אותי תחזיקו אותי, כי אני לא אחראי על מעשי' כלומר האלימות שאני עומד להפעיל כנגד היהודים היא בגלל שהיהודים לא רוצים שאני אפעיל עליהם אלימות.

בין 1929 ל-1936 כפי שהסביר לנו פרופ' הלל כהן, הערבים החלו לחשוד ביהודים שהם רוצים להיות יותר מאשר סתם מיעוט מוכה ולכן האופן בו הם תפסו את הכוונות היהודיות היא הסיבה המוצדקת לדעתו של כהן ולדעת הערבים עליהם הוא דיבר לשחוט 135 יהודים בשבוע אחד ב-1929 ואחר כך לתמוך בעמדה הבריטית שראתה בעצם הפירוש שנתנו הערבים לכוונות היהודיות סיבה טובה לרסן את היהודים בכוונות שלהם לבנות לעצמם בית לאומי.

אחרי 1936 ובעיקר מ-1939 הבריטים הסיקו את המסקנה הפשוטה לפיה עצם עלייתם של יהודים לארץ מרגיזה את הערבים ולכן היא מקור לאלימות ולכן המסקנה היא לרסן את העלייה היהודית ואחר כך לבטל אותה לגמרי.

ב-1947 הזהירו הערבים שאם תתקבל הצעת החלוקה הם ישטפו את הארץ הזו בדם (של יהודים) והרמז היה ברור: אל תעיזו לחלק את הארץ ולהכיר בזכותם של יהודים לריבונות ולו בחלק מפלסטין כי אחרת אנחנו לא אחראים למעשינו.

תמשיכו את הרשימה לבד.

סליחה שאני נשמע כמו אפרים קישון או כמו הקריקטוריסט דוש, בתחומים מסויימים - כמו בדיחות לא מצחיקות על בעלי חיים ועקרונות המוסר הבינלאומיים הפשוטים והנקיים ביותר(זכות ההגדרה העצמית של האירים, הקטלונים, ההונגרים, הארמנים, הדרוזים, הכורדים, הפלסטינים וגם, סליחה, באמת סליחה, היהודים)- אני ממש איש מערות פרימיטיבי. מה שמגיע לאיקס מגיע ל-Y. ואחריות ואקאונטבליטי יש לדרוש מכולם. גם מאלו שנחשבים למשועממים כרוניים ושבמקרה יושבים על כמה בארות של דינוזאורים מומסים ועל כמה צמתים גיאוגרפיים.

אז עכשיו ארדוגן, 2בסולם היטלר, והטרוריסטים המזוקנים של טהראן מבטיחים את התחזקות הטרור (וזה הרי פרוייקט החיים שלהם, כלומר המוות, מאז 1979) כי נשיא אחד משונה למדי אמר את מה שכל אדם בר דעת (כולל אלו שכתבו את הקוראן, אגב) יודע כבר כמה אלפי שנים, והוא שירושלים היא עיר מיוחדת במינה עבור היהודים.

בסיפור העממי הזה השועל והאריה חזרו הביתה אחרי שלושה מהלכים. בסיפור ההיסטורי המשעשע לא פחות שאנו חיים בתוכו כבר 138 שנה בערך, הסוף לא נראה לעין. זה מה יש חברים. לא לשכוח שמאז 1878 היהודים הצליחו לעשות בארץ הזו כמה דברים בלשון המעטה. גם לחבוש כובע ב', גם להסיר אותו מדי פעם, גם לעשן עם ובלי פילטר וגם - וזה לא פחות חשוב - לייצר דלתות עם חלוניות הצצה. אף פעם אי אפשר לדעת מי בא לבקר, בשביל מה, ועד כמה הוא משועמם.

יום חמישי, 16 בנובמבר 2017

100 שנה למהפכה הרוסית - כמה מחשבות על הרצאה אחת במושב אחד בכנס אחד שהתקיים היום

בהזדמנות אחרת אכתוב על הכנס כולו. ברור לקורא שזו צורה לומר שקרוב לוודאי שלעולם לא אכתוב על הכנס כולו. למה? כי למי יש זמן לכתוב ולקרוא. וחוץ מזה, עם כל הכבוד למושבים ההיסטוריים של הכנס - וכהיסטוריון וכציוני-סוציאלדמוקרט בוודאי שיש לי כבוד למושבים ההיסטוריים - את מאמץ הכתיבה (שלי) והקריאה (שלך) ראוי להקדיש למושב שעסק באקטואליה.

אקטואליה? לא ממש. כלומר כן, אבל כזו הנשענת על היסטוריה מטבע הדיון על מורשת המהפכה הרוסית בת ה-100. ליתר דיוק המושב האחרון של הכנס (שהיה מוצלח מאד יש לומר, קודם כל ברמת העירנות והנוכחות של באי המכללה שאת שמה ואת כתובתה אני שומר כרגע במערכת) התמקד בקשר שבין המורשת הזו לבין האקטואליה בכלל וזו הישראלית בפרט.

שלושה דוברים היו במושב האחרון. שלושתם ריתקו את הקהל. שלושתם תרמו תרומה אמפירית ורעיונית ראויות לשמן. שלושתם היו רהוטים, חדים ובהירים. שלושתם יכולים היו להמשיך ולדבר בנושא באופן רהוט ומעורר מחשבה עוד שעות רבות.

דברי שבח כאלו הם כמובן מבוא לדברי ביקורת. ואמנם, את רוב הרשימה הזו שאני מנסה לקוות שתהיה קצרה אבל איך שהוא אני חש שהיא תהיה פחות קצרה ממה שהייתי רוצה, אקדיש לתיזה שהועלתה באחת ההרצאות, תיזה שבלשון העממית השגורה בימינו היא לא פחות מאשר הזוייה. ולא כי אין בה יסודות של ממש. ולא כי היא איננה מכוונת למקום הנכון (לדעתי) אליו אני (והאחראי על התיזה) רוצים לראות את החברה הישראלית (ולא רק הישראלית) הולכת אליו.

לא. התיזה שהועלתה כוונותיה טובות ורצויות, וטוב שנבראה משלא נבראה. אבל גם תיזה מבורכת מבחינה פוליטית, עשויה, כלומר עלולה להיות הזויה מכל בחינה אחרת. והואיל והכנס היה כנס רעיוני, ולא למשל פגישת פסגה של ה-G20 או של ועדת הכספים או של הקבינט הכלכלי או של כל גוף קובע מדיניות אחר, הרי שמבחנה של התיזה הוא קודם כל ובעיקר, רעיוני. ומבחינה רעיונית מדובר בתיזה חסרת שחר, בלשון המעטה.

והיא חסרת שחר דווקא מכיוון שהיא מבוססת על כמה קביעות נכונות ומוסכמות על כל מי שעוסק ברצינות בנושא הזה:
א. שיש בעולם אי-שוויון.
ב. שאי-השוויון הזה איננו גזירת גורל אלא מעשה ידי אדם.
ג. שאי-השוויון הזה עלול להזיק לדמוקרטיה והוא בהחלט מזיק לדמוקרטיה.
ד. שיתכן אחרת.
ה. שסוציאליזם לא יכול היה להופיע בעולמנו לפני המהפכה התעשייתית.
ו. שמהפכה תעשייתית פירושו במונחיו של צ'רלס דיקנס פינת אוליבר טוויסט שסיר המרק מלא, ושבדרך בין הילד הרעב לסיר המלא עומדת השררה המייצרת מחסור באופן כוחני.
ז. שהכוחנות הזו משרתת אינטרסים של מעמד צר מאד.
ח. שחלק מהותי בפעולה של המעמד הזה בימינו הוא ליצור תודעה ניאו-ליברלית לפיה לא יתכן אחרת אלא קפיטליזם קפיטליזם קפיטליזם.
ט. שחלק מהותי בפעולה של המעמדות המנושלים-מנוצלים הוא לזכור ולדעת ולהבין את המכניזם הזה על מנת לשנותו ושהדרך לעשות כן היא לוותר על נוסטלגיה ומנטליות של עובדים סוציאליים, ואימוץ התובנה עליה עמד כבר מארקס, לפיה הקפיטליזם סובל מסתירה מהותית בין אופיו המחוברת של הייצור, לבין האידיאולוגיה של התחרות. סתירה זו הופכת את הקפיטליזם למערכת לא-יעילה מעצם הגדרת מושג היעילות, שכן היא פועלת באופן מהותי נגד עצמה.
י. שעצם היותו של המכניזם הזה (הקפיטליזם) מעוות ומלא סתירות מקובל אפילו על הממשלות הניאו-ליברליות בימינו, כפי שניתן ללמוד מעצם העובדה שהן אלו שמפעילות מנגננוני פיקוח כמו המפקח על ההסדרים או הרשות לניירות ערך.
י"א. שעוד הוכחה למודעות של הניאו-ליברלים עצמם למגבלות השיטה הלכאורה נפלאה שלהם הוא גליון של 'האקונומיסט', התנך, הברית החדשה והקוראן של הליברליזם הקפיטליסטי, שראה אור ב-2012 והסביר שאי-השוויון הוא הבעיה הגדולה ביותר של הכלכלה בימינו.

כפתור ופרח. מארקס לא היה מתאר זאת טוב יותר, אם כי הוא תיאר זאת לא רע בכלל, ולא רק הוא, וזה לא מאד חשוב. כי הבעיה היתה ביישום של כל התורה הזו שיש מעט מאד לומר עליה, לכאורה, חוץ מאשר כל מה שיש וצריך לומר עליה, למעשה. וביישום הכוונה כמובן להשלכות של התיזה הזו על ישראל. הסכיתו ושמעו, ותאמינו לי שמעתי והבנתי ואני רק מדווח, כלומר בשלב זה רק מדווח.

"אי השוויון" הסביר בעל התיזה (השם והתואר שמורים במערכת), " הוא פרקטיקה מוכוונת המיוצרת על ידי מעמד בעלי עניין לטובתם ולטובת עושרם". אל תתרשמו מהמרכאות. הדברים אמנם מוקלטים אבל לא אצלי. קרוב לוודאי שהניסוח המדוייק היה מעט שונה, אבל הרעיון הוא בדיוק זה. הואיל ו"אי השוויון" הוא "פרקטיקה" או 'מדיניות" הרי שהיא תוצר של פעולה מודעת שתוצאותיה ידועות: נזקים לסביבה, לדמוקרטיה, לקיום האנושי, לכלכלה כמובן, ליעילות וכן הלאה.

בהקשר הישראלי התיזה מיושמת באופו הבא. אתם יושבים? יופי. גם אני. הנה זה: "בין 1948 ל-1967 ניהלו ממשלות ישראל מדיניות מכוונת של יצירת אי-שוויון. מדינת רווחה לא היתה כאן אלא מדינת סעד מפולחת שפעלה לטובת אליטות מסויימות (האשכנזים) על חשבון כל השאר. מ-1968 עד 1977 ניהלו ממשלות ישראל מדיניות סוציאל-דמוקרטית מהסוג שיש במדינות סקנדינביה בימינו". עד כאן היסטוריה ומכאן למסקנה הפוליטית (הנכונה כאמור לפחות בכוונותיה): את סעיף ט' לעיל (שינוי המכניזם הקפיטליסטי) יש לעשות גם על יסוד הבנה יסודית של הכשל הקפיטליסטי כפי שהתגלע מראשיתו על ידי מארקס ואחרים, וגם על יסוד דוגמאות משרות מוטיבציה כמו שבדיה של ימינו וישראל של 1977-1968.

קהל לא קטן ישב באולם. קרוב לוודאי שכל מי שישב ולא ישן ולא שלח הוראות קנייה ומכירה לבורסה, שמע את התיזה ההיסטורית המפוארת הזו, אבל אם לשפוט על פי שוויון הנפש בו היא התקבלה, כנראה שאף אחד לא עמד על הפירכה המהותית ביותר בתיזה המופלאה הזו, ואולי היתה זו רק עייפות או אולי היכרות עם הדובר וההנחה שאין שום סיכוי להזיזו מעמדתו. כך או אחרת, הפירכה פשוטה להפליא והיא בנויה על שתי שאלות רטוריות:
1. מדוע ממשלות העבודה שפעלו אחרי 1968, שמבחינות רבות היו ממשלות המשך לממשלות מפאי שפעלו עד 1968, החליטו לפתע לשנות את מדיניותן?
2. מדוע ממשלות מפאי שעד 1948 נאבקו ברוויזיוניסטים ובגורמים אחרים ליצור כאן תנועת עבודה מרשימה למדי, החליטו פתאום דווקא ב-1949 לאמץ 'הגיון ניאו-ליברלי' כפי שמקובל לומר במה שמכונה 'המחנה הסוציאל-דמוקרטי'?

שתי השאלות הרטוריות הללו הן רטוריות כי אין להן שום תשובה מניחה את הדעת. במקום להתמודד עם השאלות הללו גם אם לא הועלו מצידו של הקהל, בעל התיזה קבע בפסקנות שבין 1949 ל-1967 אי השוויון יוצר באופן מכוון על ידי ממשלות ישראל.

הבה נזכיר לציבור הקוראים שבשנת 1949 בלבד עלו ארצה 240 אלף עולים. אין צורך אולי להזכיר את עלויות המלחמה שזה עתה הסתיימה. אולי כדאי להזכיר את הבידוד המדיני שנכפה על ישראל בזכות שכניה המלבבים, שעד 1965 היוו את ביתם של כ-900 אלף יהודים שעזבו את עיראק, תימן, מרוקו, מצרים, אלג'יריה, תוניסיה, סוריה, לבנון ולוב לא פעם עם 20 לירות שטרלינג בכיס. נזכיר כי לפחות עד 1953 מאות אלפי אזרחים ישראלים חיו באוהלים. אם אזכיר את החורף של 1950 (ירד שלג בתל אביב, הייתם מאמינים?? גם אני לא. אבל זה מה שהיה) תגידו שאני סנטימנטליסט. ואתם כמובן צודקים. אף אחד לא מושלם.

כך או אחרת, 15 שנה מאוחר יותר כבר לא היתה בארץ מעברה אחת. ב-1963 שיעור האבטלה עמד על פחות מ-3%. קצב הצמיחה של ישראל היה מהגבוהים בעולם. רק גרמניה ויפן התחרו בה. ב-1964 נפתח המוביל הארצי. באותה תקופה הושלמו פרויקטים תשתיתיים רבים. הוקמו יותר מ-30 עיירות פיתוח ומאות מושבים. ב-1962 חצתה האוכלוסיה היהודית של ישראל את קו 2 המליון.

אבל כשהמטרה היא 'לגבש את המחנה הסוציאל-דמוקרטי' אין שום בעיה למכור לציבור הבור אגדה על אי-שוויון שנוצר בכוונת מכוון, ויש לומר את הדברים במהירות ובפסקנות על מנת למנוע מהציבור הבור לעמוד על רגליו האחוריות ולשאול את השאלה של הילדה מגדות ושל הילד מבגדי המלך החדשים, וואט דה פאק. או בעברית: למה? למה לשר האוצר קפלן, ולשר האוצר אשכול, ולשר האוצר ספיר, ולשר השיכון יוספטל, ולשר התחבורה כרמל, ולשר העבודה אלון, ולראש הממשלה אשכול, ולשר החינוך ארן, למה להם לייצר באופן מלאכותי אי-שוויון???????

הייתי מוסיף עוד 40 סימני שאלה אבל הרעיון ברור. כלומר הוא לא. לא ברור מדוע כל כנופיית המפאיניקים הזו ושותפיהם באחדות העבודה ובמפם הקטנה החליטו להתעלל במרוקנרז וברומני גנב שתי לירות סחב ובעיראקי פיג'מה ובתימני חלקי חילוף לתוניסאים, וחוללו אצלם אי-שוויון מובנה. לא תשתיות, לא ישובים, לא חינוך, לא בריאות, לא עבודה, לא כלום. אי-שוויון. וכמובן לא ברור מדוע כנופיית המפאיניקים הזו שב-1968 הפכה יחד עם רפי ואחדות העבודה למפלגת העבודה ושנה אחר כך יחד עם מפם למערך, מדוע פתאום, איזה חמסין היה, מה בדיוק קרה שלפתע הם החליטו להיות סוציאל-דמוקרטים.

אבל כמו בכל סדרת בלשים טובה, לפעמים צריך להכניס איזה רשע לאקספוזיציה על מנת שהבלש יוכל להפגין את יכולותיו ואז מכלל הפעולה האנטי-קרימינלית אתה למד על היכולת. אז הנה גם כאן, כדי לקחת דוגמא לא 'סתם' מהסקנדינבים שהרי להם אין מלחמות ואין חמסינים, אלא ממש מהישראלים של פעם - אבל לא מנתניהו או מרבין2 אלא מאשכול גולדה ורבין1 - אז צריך להמציא את הפושעים של שנות החמישים והששים כדי שאפשר יהיה לקחת דוגמא מהסוציאל-דמוקרטיה שפתאום צנחה לכאן מכוכב סיריוס או מגלקסיית שביל הבבל"ת.

עד כאן פירכה אחת. ועכשיו בקיצור, לשנייה. אחד הדוברים במושב הזה הסביר באופן שלא דרש ממנו שום מאמץ - כי ככה זה כשאומרים דברים שמסתדרים עם השכל הישר של הציבור גם אם הוא בור - שהקפיטליזם מאד יעיל בייצור סחורות ומוצרים, אלא שהואיל ומטרתו העיקרית של הקפיטליזם הוא רווח, הרי שאם רווח עומד מעל לכל שיקול אחר, התוצאה עלולה להיות פגיעה בסביבה, בדמוקרטיה, בחופש הביטוי ובערכים של סולידריות.

אין מה לומר על הטענה הזו חוץ מזה שהיא נכונה מתחילתה ועד סופה. אלא שכדי ליצור ויכוח במקום בו אין ויכוח, הדובר בעל ההזוייזה (תיזה הזויה בשפה שאני נהנה להמציא מדי פעם, תודו שכסילופון זה חידוש לא רע בכלל), הסביר שהטעות היסודית של קודמו היא בדיוק שם, כלומר טענתו שהקפיטליזם מייצר ביעילות מוצרים. "לא", קבע משכתב ההיסטוריה, "הקפיטליזם איננו יעיל", ואז הוא הסביר את מה שכתוב לעיל בסעיף ט', כלומר שאי היעילות היא מהותית כי היא נובעת מהפער בין האופי המחוברת של הייצור לבין האתוס של התחרות האינדיבידואלית.

שעל כך נאמר שגם יובל נח הררי אפשר לכתוב בשבע שגיאות. סתירה בין שני מרכיבים מהותיים של מערכת מסויימת אין פירושה חוסר יעילות אלא כמו שלמשל מלמדת כל משפחה, או קבוצת בייסבול, מתח שיכול להיות הרסני אבל גם יכול להיות מפרה מאד. משפחה בנויה על סתירה מהותית בין רצונו של כל פרט בה להרגיש שייכות, לבין רצונו לבטא את עצמו ולשמור על האותנטיות שלו. על כך עמד ברונו בטלהיים ועמדו אחרים, וכל מי שמתנסה ביחסים חבריים עם יותר מבן אדם אחד, יודע במה מדובר אז אפשר לעבור הלאה. ריאל מדריד למשל. מצד אחד בלי רונלדו היא פחות מצד שני ברור גם לרונלדו שבלי איסקו ושאר החברים הוא לא יכול להיות רונלדו.

ובקפיטליסטית: המתח בין המימד המחוברת של הכלכלה לבין האתוס האינדיבידואליסטי שלה יכול להיות עניין הרסני אבל רוב הזמן הוא עניין פורה והדברים לכל מי שיש בו גרם אחד של הגינות היסטורית, ידועים. באשר ליעילות במובן אליו התכוון הדובר הראשון, נו, אפילו בעל ההזוייזה הסכים מבלי שהוא שם לב לכך, אולי, כאשר בעצמו הביא באופן משכנע ומפרה את משל הסיר של צ'רלס דיקנס פינת אוליבר טווויסט. "כי מה מסמל סיר המרק אם לא את השפע?" שאל רטורית בעל ההזוייזה? בדיוק. קפיטליזם ייצר וממשיך לייצר שפע. נקודה.

האם ניתן לייצר עושר ושפע באופן שאיננו קפיטליסטי? בוודאי שכן. איך בדיוק? הדוגמאות רבות ובעל ההזוייזה עצמו הביא כמה. אבל מכאן ועד לטעון שהקפיטליזם איננו יעיל במובן המוכר, המרחק עצום ובלתי עביר, אלא אם המטרה כאמור ליצור תודעה כוזבת במקום התודעה הכוזבת. ותודעה כוזבת היא כוזבת גם אם המטרה שלה רצויה ומבורכת (ישראל סוציאל-דמוקרטית).

הערה אחרונה באמת: אני משער שבעל ההזוייזה יסכים לטענה הבאה הנגזרת מדבריו: הואיל וסוציאליזם לא יכול היה להופיע בעולמנו לפני המהפכה התעשייתית (טענה נכונה מאד עם כל הכבוד לסוציאליזם שיש לכאורה בתלמוד בקוראן או במערות האדם הקדמון) אזי ברור שגם אי-השוויון המאפיין את הכלכלה במאתיים השנים האחרונות קשור למהפכה התעשייתית. אבל ההיסטוריה לא החלה במהפכה התעשייתית, והאנושות נכנסה אל המהפכה הזו כששובל של אי-שוויון טרום-תעשייתי משתרך מאחוריה. ומדובר באי-שוויון של עוני מנוול. של מחסור, של רעב וקור עד מוות. של כל מה שאיפיין את החברה האנושית עד לפני בערך 200 שנה ושסוכם באופן קולע כל כך על ידי הובס, כשאמר שהחיים היו קצרים, מגעילים ואלימים.

אי-שוויון טרום תעשייתי כזה היה מנת חלקם של רוב העולים שעלו ארצה בשנות החמישים. לא בן-גוריון ייצר אותו על מנת ש-70 שנה מאוחר יותר אפשר יהיה לשבת בכנס רעיוני ולבנות תיזות שכוונתן ברוכה אך דרכן סוגה בקוצים ובדרדרים ושלכן בסופו של חשבון היא לא מבטיחה אפילו צעד קטן אל גן העדן הסוציאל-דמוקרטי אלא מצעד בטוח ושאנן אל מחוזות ההונאה העצמית.

יום ראשון, 12 בנובמבר 2017

לקראת יום השנה ה-40 לביקור סאדאת (בדיוק בעוד שבוע) - מבט מחודש על ספר שכתב כמאל חסן עלי

בימים אלו מלאו 31 שנה להופעתו בעברית של הספר 'לוחמים ועושי שלום' מאת כמאל חסן עלי, שבין השאר היה המדינאי הלא-ישראלי האחרון שראה את יגאל אלון בחיים (יתכן ולו הייתי פלסטיני הייתי בורא סיפור שבזמן ארוחת הצהריים במוקטעה של אלון, בקומפניית גינוסר, מזג שר ההגנה המצרי עלי רעל רדיואקטיבי בקומפוט אגסים של שר החוץ הישראלי לשעבר אבל אני לא פיראט יפתי, לא שודד).

ספרו של כמאל חסן עלי מספר את סיפור התגבשות השלום הישראלי-מצרי כפי שחווה אותו אחד מאדריכליו ומבוניו. הנה הסיבה שהחלטתי להטריד עצמי ולהטריח את הקורא האמיץ שהגיע עד כאן לכתוב על הספר הזה כמה מלים: אם בארזים נפלה שלהבת מה יגידו אזובי הקיר. או בעברית: אם התפיסה המובעת בספר של עלי - לוחם ועושה שלום (בלי ציניות) - היא זו של עושה שלום, מה יגידו אלו שלא רוצים שלום?

בקיצור: אין בשורות מלבבות בספר הזה. במה דברים אמורים? ביסודות החשובים ביותר של שלום ראוי לשמו: א. הכרה מוסרית בעצם קיומו הלגיטימי של יריבך (לא בדיעבד אלא מלכתחילה). ב. נכונות לראות את המציאות גם מנקודת מבטו. או במלה אחת: הכרה.

תחשבו על המלה היפה והקצרה הזו. הכרה. 'אתה בהכרה'? אני נוהג לשאול את חברי מגלגלי הסיגריות מכיכר שלושת החומרים (תעשו חשבון, יש שם שלושה). 'אני בהכרה' הם עונים לי ואז אני נרגע. כלומר 'הכרה' היא לא 'רק' מושג דיפלומטי ('כן הכירו-לא הכירו' במדינת טיוואן למשל) אלא קודם כל מושג תודעתי המבדיל ככל הנראה בין יונקים עיליים (בני אדם, לוויתנים ודולפינים למשל) לבין בעלי חיים ירודים יחסית (למשל נמלים וג'וקים). ועוד משהו קטן-גדול הקשור במלה הזו: 'הכרה' היא פשוטו כמשמעו 'היכרות' עם משהו חדש שלא ידענו עליו. למשל חור באוזון (או עצם קיומו של אוזון), גלקיק (שזה הכינוי למצב הקוואנטי של חומר הנמצא במצב של גל וחלקיק כלומר גלקיק), ולמשל התגבשות ההכרה הלאומית של עם עתיק יומין (כמו העם המצרי למשל, או היווני, או... נו, איך קוראים לאלו עם התנ"ך והמשנה וזה... עומד לי על קצה הלשון. טוב, אולי זה יבוא בהמשך).

בקיצור, הכרה. אז הנה הברייקינג ענד ווערי סעד ניוז: אצל כמאל חסן עלי אין עם יהודי, אין לאומיות יהודית, אין ציונות. מה יש? ישראל ככוח כובש שזכותו לכל היותר - ובאופן זמני (כן, הוא מבטא במפורש 'תורת שלבים') - להתקיים ב"גבולות 1967".

ואם אצל כמאל חסן עלי ככה מה יש לנו לצפות מאבו-מאזן פינת ערפאת? כנראה שכלום.

ונכון, וברור, ואין ספק: מציאות של שלום חוזי עם מצרים (וירדן) טוב ממציאות ללא חוזה שלום חוזי. וכן, נכון, לי בכל אופן אין ספק, שאילו רבין יכול היה לפעול ב-1993 ללא חתרנותו הבלתי נלאית של שר החוץ שלו, (שכבר בהיותו כעשרים שנים קודם לכן שר הבטחון שלו, עשה הכל על מנת לחבל באפשרות הנמוכה מלכתחילה לקדם תהליך מדיני יציב ואמין), ואילו הוא לא היה נרצח ב-1995, היחסים עם העם הפלסטיני היו סבירים יותר כלומר מאופיינים ברמה נמוכה יותר של אלימות ולכן בעלי סיכוי להצמיח מתוכם את השלב הבא שלפחות לרבין היה ברור מה מגבלותיו (שליטה מלאה של ישראל בבקעת הירדן, ירושלים שלמה ומאוחדת וכן הלאה, ובקיצור: מבוא לאופציה ירדנית, האופציה הריאלית היחידה לפתרון הסכסוך, ולא 'פתרון' במובן החשבונאי אלא 'פתרון' במובן של שינוי משמעותי של המצב, נגיד כמו במקרה של ישראל ומצרים).

אבל פרס חתר תחת רבין ורבין נרצח וכל השאר ידוע ואין טעם לחזור על הדברים הידועים. אנחנו כאן לטובת הדברים הלא ידועים, או לפחות אלו שלא היו ידועים לי עד שקראתי את הספר של חסן עלי. אז ברשותכם עוד כמה מלים על הספר החשוב הזה.

ברורה לחלוטין המוטיבציה של עלי. לא ישראל והיהודים הם העניין שם אלא העולם הערבי. לחסן עלי ברור כפי שברור לכל מדינאי מצרי מאז פרעה חתן תות אנך אמון או כל פרעה אחר, שהבעיה המרכזית של מצרים היא המצרים שמתרבים כמו חול על שפת הנילוס, והנילוס כידוע מוביל המון חול. ביידיש זה נשמע יותר טוב: פרנסה (יש לומר parnuse). זו הבעיה של מצרים. לא פלסטינים ולא סודנים ולא חבשים ולא הגונג. אלא כמו במקרה של הסינים - איך מאכילים בכל בוקר מליוני מצרים שעד שהספקנו לומר 'קמח' יש עוד 10,000 מהם.

ולכן על מנהיג מצרי לחפש דרכים לפתור את הבעיה הזו. וכמו במקרים רבים אחרים, הדרך לפתרון יכולה לעבור בכל מיני צמתים. מ-1952 ועד 1973 ההנהגה המצרית בחרה בדרך המלחמה ואילו מ-1974 ואילך בדרך השלום. כך או אחרת המטרה היא מצרים ולא שום דבר אחר. וזה בסדר. במובן הזה אני אדם סמית עפ"י גרסת שטרסלר: מי יתן וכל וכל עם המדינאים נביאים מצרים. הלוואי וכל עם היה עסוק בלדאוג לפרנוסה שלו. העולם בוודאי היה נראה מעט טוב יותר, ע"ע סוריה רוסיה חלב דעא"ש מוסול אובמה פינת טראמפ.

אבל מצרים נתונה במה שפואד עג'מי מכנה 'המילכוד הערבי'. גם חסן עלי כותב על כך, אם כי הוא כותב על כך לא מתוך רוח נכאים של תסכול אינטלקטואלי כפי שעושה זאת עג'מי השיעי-לבנוני המתוסכל ביי-דפינישן מעצם העובדה שכדי לומר את מה שהוא אומר על הערבים הוא חייב לשבת בארה"ב, אלא מתוך רוח של גאוות השתייכות למה שחסן עלי מכנה 'המדינה הראשונה בהיסטוריה' שזה בערבית 'אום אל דוניא' כלומר 'האמ-אמא של העולם', כלומר מצרים. (הוא גם מוסיף בצניעות אופיינית שהיא ערש התרבות והחוכמה והיושר והדמוקרטיה וכן הלאה, אבל לא צריך ללכת רחוק כדי להתרשם מגאווה לאומית שהופכת ליהירות לאומנית. לפחות במקרה היהודי יש לה יותר בסיס עובדתי אבל בכל מקרה זה מביך)

אז מה הבעיה של אום אל דוניא בבואה לצעוד בנתיב המלחמה בדרכה להאכיל מליוני מצרים שלוש פעמים ביום, כל יום, 365\נצח? בדיוק. מלחמת ששת הימים למשל. הדבר האחרון שנאצר רצה שכן הוא ידע מי ישלם את מחיר ההתלהמות התוקפנות והרטוריקה (מצרים). אבל איך אומרים במשנאית? 'אנוס על פי הדיבור'. רוצה לומר: 'נאצר יא חביבי, אתה מנהיג את אום אל דוניא? אתה הראיס של המדינה הערבית החשובה ביותר? אז קדימה הסתער!'. או משהו כזה. את הסוף כולם יודעים.

גם סאדאת שבערך מ-1972 התחיל לשנות מגמה והתוצאה היא הביקור בישראל ב-19 וב-20 בנובמבר 1977. ומה הבעיה בביקור הזה? בדיוק. שהנה הראיס של אום אל דוניא הולך נגד הזרם הערבי ומחפש לו פתרון פרטי לבעיה הפרטית של מדינת מצרים הפרטית ואיפה האחדות הערבית בלה בלה וכן הלאה?

וזו המוטיבציה של חסן עלי בספרו. מדובר למעשה בכתב הגנה כנגד ההאשמה הכלל-ערבית לפיה מצרים חתמה עם ישראל על שלום נפרד, והצעד הזה הוא בגידה מוחלטת בהחלטות ועידת חרטום מספטמבר 1967 שכן סאדאת עבר על שלושת הלאווים: הוא גם הכיר בישראל, גם החל לנהל איתה מו"מ ולבסוף הכלב גם חתם עימה על שלום.

ובכן, הנה שוב, ובקיצור: מטרת הספר היא להראות שככל שהדבר היה תלוי במצרים, התהליך המדיני מול ישראל היה כפוף לעקרונות השלום הכולל, ליסודות המדינאות של האחדות הערבית וכי מי שפגע במימוש המטרה הזו היו ישראל וארה"ב מצד אחד וחזית הסירוב הערבית ואש"ף מהצד השני.

'ידינו לא היתה במעל' היה כותב חסן עלי אילו כתב את הספר בעברית. הספר אם זה לא היה ברור ראה אור בערבית וקהל היעד שלו היה העולם הערבי. 'הוצאת מערכות' של משרד הבטחון ראתה לנכון - וטוב שכך - לתרגמו לעברית ומן הסתם הוא חולק כמתנת בר מצווה או ראש השנה למאות או אולי לאלפי קציני צה"ל שכמו במקרה של אונסקו וכן הלאה גם עליהם חל כלל 99% שלא קוראים כי למי יש זמן.

אז הנה לי יש זמן ואני קורא ספרים ובספרו של חסן עלי עולה בתוך השורות (ולא בין, בין השורות יש רק נייר לבן) השקפת עולמו האותנטית. ואיך אני יודע שהיא אותנטית? אני לא יודע. אני רק משער. זה המקצוע שלי. להעלות סברות. ביוונית - דוקסות. ריבוי של דוקסה. דוקסה=סברה ומי שהוא 'דוקטור' רשאי על פי הממסד האקדמי להעלותן.

ומדוע אני סבור שמדובר בהשקפת עולם אותנטית? כי חסן עלי כותב לא מעט דברים שאינם הכרחיים מנקודת המבט של המניע הראשי לכתיבת הספר. במלים אחרות: על מנת להדגיש את מחוייבותה הכלל-ערבית של מצרים, ובעיקר על מנת להצביע על מחוייבותו של מצרים לעם הפלסטיני עוד מהימים ההם של תום מלחמת העולם הראשונה, אין שום צורך להכחיש את קיומו של עם יהודי או להציג באופן מעוות את ההיסטוריה של מדינת ישראל.