אולי אני טועה, אולי אני עושה רציונליזציות, אולי אני משקר לעצמי, אולי אני בן של בת יענה וכד', אבל אני איתן בדעתי המשוחדת, הרציונליסטית, המוטעית, השקרית, זו שהיא תוצר של היות בן של בת יענה, שההשוואה בין ה-7 באוקטובר לשואה מופרזת בלשון המעטה.
גם כמותית (מה לעשות ושואת יהודי אירופה היא כזו קודם כל בשל השיעור העצום והרציף והכללי של השמדת יהודים במשך שנים על גבי שנים, 40-44) וגם מהותית (תוך יממה התארגנו היהודים דרך הצבא שלהם ואחרי כמה חודשים הותירו את הנאצים של עזה חסרי אונים ומפורקים).
אדרבא, לא רק שאני משוכנע שההשוואה לא מחזיקה מים, אלא שאני משוכנע שהנראטיב הזה מזיק, והוא מהווה את הנחמה-פורתא של חמאס ושותפיהם, כאן שם ובכל מקום, בעיקר כאן, כלומר בקרב ערביי ישראל שרוצים בכל זאת להיות חלק, והם נוהגים כאן אוטובוסים ומנהלים מחלקות בבתי חולים, ובונים בניינים וכן הלאה, אבל הם מבולבלים ולא מבינים איך היהודים תופסים את עצמם, ושלכן השוואות כאלו אולי דוחפות אותם לזרועות עזמי בשארה פינת איימן עודה לוכסן הפלג הצפוני.
ובאשר לילדים שמחפשים לנכדים מקום בברלין: שיבושם להם. באמת. רק ברכה והצלחה ובריאות ואריכות ימים. אני לא מאמין ביהודיות של 'אין ברירה', 'שותפות גורל', 'משימת חיינו' וכן הלאה. אני סתם יהודי שנהנה להיות יהודי בערך כפי שאני משער שיפני נהנה להיות יפני.
כי מה לעשות והציונות, אחרי שהגדירה יעדים וכלים ויצאה לדרכה, הקפידה לומר מהרגע הראשון שהיא מיועדת לאלו שרוצים בה, ולאלו שאין להם ברירה, ורק ביקשה שאלו שלא רוצים בה ולא זקוקים לה, שפשוט לא יפריעו.
ועד כדי כך הצליחה הציונות, שבנות ובנים ונכדים ונכדות של יהודים שפעם נאלצו להיות ציונים כי לא היתה להם ברירה, עכשיו נמצאים במצב של יש-ברירה, ועקרון העל הציוני הזה, בלעדיו היא לא יכולה להיות לא יהודית ולא דמוקרטית, ממשיך להיות נכון והפעם משחק לידיהם. לא רוצים? לא צריך. הכל טוב! באמת.
נפגש בדרכים, ואם אפשר לא לבלבל לי את המוח כשניפגש בחופשה בכרתים על הכותרת האחרונה בטמקא ומה יהיה עם ביבי, אז תודה מראש. אם להתנתק, אז להתנתק! ובאותו עניין: איף יו העב טו שוט, שוט. הדרך לנתב"ג פתוחה. יש מספיק טיסות. הכל טוב. אין צורך לבקש ממני - כחבר או כהיסטוריון - ברכת דרך להחלטה הכל כך לגיטימית הזו, לרצות להפסיק להיות יהודי, ציוני, ישראלי.
כשאני קורא טיעון הנשען על אגדות, בכלל ובפרט שמי שכותב אותו מצהיר על עצמו שהוא איננו מאמין בנסים (גם אני לא, לפחות בנושא הזה יש בינינו הסכמה כמו בנושא חשיבותה ועדיפותה ועליונותה של הדמוקרטיה), אני נתקע.
למה הכוונה? לאותו טיעון המופיע די בהתחלה, הקובע כאקסיומה מה היא דמוקרטיה נכונה, כאילו שמדובר באיזה שהוא חוק פיזיקלי מהסוג המוכר בעולם תלת-מימדי, כמו למשל חוקי התנועה של ניוטון.
ואחרי שאתה תוקע (אפילו לא זורק, תוקע) את החץ במקום, אתה מסמן סביבו עיגולים ואז רץ לחלק לחבר'ה ציונים על דמוקרטיה טובה יותר או פחות…
למה הדבר דומה? ללימודי הכלכלה הנשענים על שני שקרים - א. שבעולם יש מחסור (אין). ב. שהאדם הוא רציונלי בהתנהגותו הכלכלית (הוא לא). ומשם נודדים 'הכלכלנים' ומייצרים לנו בין השאר את הגאונים שמנהלים עבורנו את בנק ישראל ומוסדות חיוניים אחרים, ולא 'רק' כאן אלא בכל מקום.
אתה עושה דבר דומה: כאמור, מחליט באופן שרירותי מה היא דמוקרטיה, ומשם הולך ומנתח ניתוחים, שכל כמה שיהיו אינטליגנטים, ואת זה אי אפשר לקחת ממך, הם חייבים להיות מוטים במקרה המינימלי, מוטעים במקרה השכיח וחסרי שחר מפעם לפעם.
ואז אתה מגיע לטיעון הזה, ואני מצטט: "למזלנו, עד עתה, במשך 75 שנים, במקריות בלתי ניתנת להסבר (אינני מאמין בניסים ולכן מבחינתי זה אינו נס), נשמרה במידה רבה עצמאות הרשות השופטת, וזו היתה הסיבה היחידה שמנעה את הכפפתה לממשלה ולהטמעת שלוש הרשויות, הרשות המבצעת, הרשות המחוקקת והרשות השופטת לרשות אחת ובכך להשליט במדינת ישראל באופן מוחלט משטר דיקטטורי."
פשוט מדהים. הנה המציאות הנמשכת כבר 75 שנה, 75 שנה!! ענד קאונטינג, לא מסתדרת עם התיאוריה המופלאה, ואז, בדיוק כמו אצל כלכלנים או אצל כל סוג אחר של פנדמנטליסטים (סימנם איננו זקן או בנדנה ירוקה אלא המאמץ העליון לנזוף במציאות על שאיננה מעיזה להתיישר עם התיאוריה), אתה נוזף כאמור במציאות, ופוטר אותה בעונש קל: היא, המציאות, עניין של מזל.
על האפשרות שהדמוקרטיה בישראל נמשכת 75 שנה (מאז הקמת המדינה, ועוד לפחות 51 שנים אם מתחילים את המניין בקונגרס הציוני הראשון, ואם זה לא טוב לך אז עוד 28 שנה מאז תחילת המנדט) - וזאת במציאות חיצונית הזויה (פלסטינים, איראנים וחולירות אחרות) - כי אולי ההגדרה שלך לדמוקרטיה היא הבעיה ולא המציאות, אינך מסוגל לחשוב כנראה, כי התיאוריה כאמור מבחינתך בכל אופן, חזקה מכל מציאות.
הטייק שלי לדמוקרטיה בכלל ולזו הנהוגה (בהצלחה מדהימה ולא מקרית בכלל) בישראל בפרט, הוא זה: דמוקרטיה היא שיטה הקובעת כללים לניהול אי הסכמות, שנועדה לאפשר לאנשים הלוקחים בה חלק לקדם את מטרותיהם המוצהרות.
כלומר בעוד שאתה לוקח את הדמוקרטיה כמעין כוח עליון שממנו נמדדת המציאות, אני לוקח את המציאות כנקודת מוצא ממנה אפשר להתקדם ביחס למטרות הנגזרות מהמציאות ומכוונות לשנותה, ואז אני מברך על כך שקבוצת בני האדם המסויימת אליה אני שייך, בחרה וממשיכה לבחור לנהל את אי ההסכמות שבתוכה באופן דמוקרטי, שהיא כאמור שיטה לניהול אי הסכמות, המתבססת על הסכמת כל הלא-מסכימים, שאין ברירה אלא לקבל הדדית מציאות של אי ההסכמות (בשתי מלים: יהודית-דמוקרטית, במלה אחת - ציונות).
וחלק מאי-ההסכמות הוא ביחס לשאלה לאיזה גורם שלטוני-ממלכתי (כנסת, ממשלה, בתי משפט) יש עדיפות ולגבי אילו שאלות.
אהרון ברק חושב למשל שזכותו של שופט לנהל קרב של מחלקה בחאן-יונס, כי 'הכל שפיט'. גרשון הכהן לעומת זאת סבור שענייני מחלקה, פלוגה, גדוד, חטיבה, אוגדה וצבא בכלל אמורים להיות מנוהלים על ידי אנשי מקצוע, חיילים במלה אחת, האמורים לממש יעדים שנקבעו להם על ידי הדרג המדיני שנבחר על ידי הציבור בבחירות חשאיות, נקיות ובמועדן.
אתה משוכנע מן הסתם ש'דמוקרטיה' נכונה יותר היא זו בה השופט העליון (תרתי משמע ופשוטו כמשמעו) מנהל את הצבא, את הכלכלה, את עיריית רחובות ואת בית הספר היסודי באילת, כי הכל שפיט.
אני משוכנע שהדמוקרטיה היא מעשה מרכבה הדורש הרבה מאד שכל ישר, שפירושו כמה שפחות משפט, כי משפט מעצם טיבו הוא שחור-לבן, והעולם, ואתה יודע את זה בדיוק כמוני כי אתה חי בעולם לפחות 20 שנה (כי אתה יודע לכתוב ברמה גבוהה ומזה אני מסיק שאתה לפחות בן 20, ואם אני טועה ואתה בן 13, אז בסדר, גם בין גיל 9 לגיל 13 יש מספיק זמן כדי ללמוד שרוב ענייני החיים אינם שחור-לבן) איננו שחור לבן.
ולכן מבחינתי כל מה שקשור להפרדת הרשויות ולקביעת היחסים ביניהן, פתוח, כמו כל נושא ציבורי אחר, למשא ומתן, חופשי, מכבד, הדדי, כזה שאיננו מניח מראש את עליונותם העילאית של יצורים נישאים כמו השופט אהרון ברק או ברק מבריק אחר שגם הוא קובע מהקומה ה30 במגדלי עזריאלי מי דמוקרט ומי פשיסט.
ולכן, העובדה שהדמוקרטיה היהודית (הציונות במלה אחת) מתקיימת לא רע ומשיגה הישגים מרשימים כבר לפחות 103 שנים (75 שנות עצמאות ועוד 28 שנות מנדט), היא מבחינתי, ואני היסטוריון, עוסק בזה לפרנסתי כבר בערך 30 שנה, לא "נס" ולא מקרה ולא "מזל" אלא תופעה העולה בקנה אחד עם המציאות ועם האופן בו רוב האנשים המזהים עצמם כיהודים בוחרים להתנהל בה, לשפרה, לתקנה, לכוונה לצרכיהם וכן הלאה.
לא לבעלי לב חלש, כלומר לא לכאלו שלא סובלים את הנטייה שלי לומר את מה שאני חושב על כאלו שמתהדרים בנוצות של חוקרים כשלמעשה הם תורמים את שלהם.ן לקבורת מורשת פוליטית שאי אפשר להגזים בחשיבותה, בוודאי אחרי ה-7 באוקטובר.
מי שלעומת זאת רוצה להכיר טיפה טוב יותר את דרכו הציבורית של יגאל אלון, ולא, לא כי הוא בראד פיט או ג'וקוביץ', אלא כי הוא היה מעורב בתחנות משמעותיות מאד בהיסטוריה של מדינת ישראל, ומכאן חשיבותו, מוזמן.
כי על הנייר מדובר בשתי מחלקות שכנות, שההבדל ביניהן, בוודאי אצל המשובחים שבמדענים משני הסוגים, זניח.
תחשבו למשל על שלמה אבינרי עליו השלום. או על שלמה אהרונסון. מדעני מדינה? היסטוריונים? ממש היינו הך.
או על הגדול מכולם, מכס וובר. גם היסטוריון, גם מדען מדינה, גם חוקר דתות, גם כלכלן, וגם נחמד. בונוס.
אבל אם ניקח את הצירוף 'מדע המדינה' ונמקם אותו ביחס למדעים שימושיים, התמונה מעט אחרת, שלא לומר שונה מאד.
למה הכוונה במדע שימושי? נו, ברור. יש לי חום? אני לוקח אקמול. מה בדיוק עושה האקמול לטובת הורדת חום? אני לא באמת יודע וכרגע זה לא באמת מעניין אותי, אבל לקיחת אקמול לטובת הורדת חום זו פעולה של מדע שימושי.
המדע השימושי נשען כמובן על מדע תיאורטי. שגם על זה כבר היה לחז"ל משפט מתאים, 'סוף מעשה במחשבה תחילה' (שאמנם מעט סותר את 'הקדימו נעשה לנשמע' המפורסם, אבל נניח לזה כרגע).
ואחרי שהבנו את משל האקמול והחום, אפשר לעבור הלאה לענייני מדינה חשובים באמת.
המלחמה בעזה למשל, החטופים, האיום בגבול הצפון, הבעיה האיראנית, 40 המיליציות שאיראן מממנת לטובת כלומר לרעת האזור (רע או טוב בעיני המתבונן כמובן. טוב עבור ציוני היא מדינת ישראל משגשגת, מופת לאזור ומנהיגת העולם החופשי. טוב עבור איראן הוא כל מה שכתוב במשפט הקודם, אבל הפוך).
כיצד בא לידי ביטוי מדע המדינה השימושי בנושאים המוזכרים?
הנה ההגיון. הציבור מתבקש לשוות לנגד עיניו את משל החום והאקמול.
ובכן. אם נפגין בקפלן ונחסום את נתיבי איילון (ואחר כך נייבב על אלימות כמובן) - שזה האקמול - אז החטופים יחזרו, המלחמה תגמר ועל הדרך נביא לסוף שלטונו של נתניהו - שזה החום.
וזו הנקודה כמובן לעבור להיסטוריה, כלומר למעשיו של ההיסטוריון המתבונן בעינים כלות ובלב שבור על מדעני המדינה שלנו, תולש את שערותיו המרובות, ורוצה לצעוק עד לשמים, אבל יודע שצעקות לא נעימות לאוזן השכנים, ושבשמים יש רק תנועות אוויר ולחות שמוכרים בשם העממי 'עננים'.
אכן אקמול מסייע בהורדת החום. אכן נסיעה ברכבת מסייעת בקיצור מרחקים. אכן מלחמה שיטתית ואמיצה מקטינה את יכולת ארגוני הרשע כמו זה הידוע בשם 'חמאס' לבצע מעשי רצח וזוועות שמטרתן המדינית ידועה וברורה כי מנהיגי הארגונים הללו לא הסתירו ולא מסתירים אותה לרגע. אכן שמירה על יחסים סבירים עם ארה"ב חשובה כדי לאפשר לישראל להתמודד עם האתגרים שלה.
כל אלו ביטויים של מדע-מדינה שהיסטוריון יביט עליהם לאחור ויגיד שהם מבוססים על הגיון מוצק.
היפוכו של דבר לגבי הביטויים האחרים של מדע-המדינה השימושי, הנשען אמנם על עקרון העל של המדע - 'חוק המכה והתגובה' - אך שבדיוק על פי עקרונות המדע הללו, המייצרים מיניה וביה מבחן ברור שמאפשר לומר 'טעות' או 'הצלחה', 'אמת' או 'שקר' ואפילו 'טוב' או 'רע', נכשל כשלון מוחלט.
כי ההפגנות, עוד לפני שהן, בקצוות שלהן, בקצוות, ברור, מבוא לעבריינות על החוק ואלימות101, הן קודם כל תורמות תרומה ישירה וברורה וחד משמעית לשימור המצב אותן הן רוצות לשנות.
בסוף, כן, בסוף, תגמר המלחמה, יוחזרו החטופים כך או אחרת, וביום בהיר אחד גם נתניהו יפסיק להיות ראש ממשלה.
ואז מדעני המדינה שלנו יגידו 'הנה, בזכותנו, הנה, אנחנו הבאנו את כל הטוב הזה, עובדה'. בדיוק כמו המלך ששולט על כוכבית B612, זו שגילה המדען האסטרונום התורכי (פעם עם, פעם בלי תרבוש), עליו דיווח ההיסטוריון הנסיך הקטן, שבכל בוקר פוקד המלך של כוכבית B612 על השמש לזרוח, ועובדה, היא זורחת, מש"ל.
רק חבל שהבדיחה הזו, "המחאה", היא על חשבוננו. מילא על חשבוננו, על חשבון חטופינו ובטחוננו ולא פחות - ואולי הרבה יותר חשוב (כי החטופים זה טווח קצר, הבטחון הוא רק כלי) - על חשבון עתידנו כחברה ראויה לשמה.
כן, לא ב-F35 ואפילו לא על פוגה או פייפר, אלא רק על ממ"ג, מצנח-ממונע-גלגלי, מה שמוכר גם בשם 'בק-איי', כן, אותו כלי טיס ששימש ביום ההוא שאין צורך להזכיר את שמו.
(אבל גם חשמל שימש אותם, וגם חלבונים, וגם ג'ינס, וגם טלפונים, וגם פלדה בשלל צורות, וגם מחשבים, וגם מים, ולכן אפשר לעשות את אותה הנחה גם לממ"ג - כמו כל דומיו שנזכרו, מים, חלבונים, ג'ינס וכן הלאה, גם כאן מדובר בכלי, ומי שקובע מה עושים בכלי הוא האדם, ולא הכלי הוא הדבר המרושע, או הצדיק, אלא האדם).
ספטמבר 2020, על שדה שלפים, דרומית לוינגייט, מתכונן - בהפתעה כמובן - לסולו. הנפה, הרצה, המראה, הכל בסדר. הכל בסדר? ממש לא. הממ"ג מושך ימינה, אבל חזק. הרגל השמאלית לוחצת, אבל עמוק לוחצת, הממ"ג בנסיקה, ובקשר אני שומע התראה על 'מצנח תפוס'. מסתכל ימינה ולמעלה, רואה את הקצה משוך למטה, אני בבעיה.
לו הייתי מסתכל מעט אחורה, הייתי רואה את מיתר הברקס מלופף על הרגלית של מושב המדריך, אבל לו הייתי מסתכל אחורה, אולי גם הייתי אם לא רוטשילד, אז לפחות אותה סבתא על גלגלים, שאם היו מחברים לה מצנח ומנוע ארבע פעימות, היתה הופכת גם היא לממ"ג.
אז בקשר אומרים לי שאני בחירום, וכדאי שאנחת. הרגל השמאלית ממשיכה להחזיק את הכלי באזימוט הרצוי, ואני מושך מצערת לאחור, ומתחיל בהנמכה מבוקרת. המדריך, השם והכתובת שמורים במערכת אבל כולם מכירים את האיש והקרחת ושיא הגובה בגינס (ובג'ינס), משדר הוראות שהחשובה בהן היא זו: 'כשאומר לך אתה מוריד את המתגים של המגנטוס'.
אני מתיישר (רגל שמאל, רגל שמאל, רגל שמאל), ניוטון עושה את שלו (הנמכה, הנמכה, הנמכה) ואז איש הש"ב (ההוא מהפיסקה הקודמת), אומר לי בקולו הרגוע (רגוע תמיד, גם כשהוא כבר מיואש - ועל כך בפרק הבא): 'תוריד מתגים'.
אני מוריד. המדחף נעצר, הממ"ג נוחת ברכות על השדה דרומית לוינגייט. אחלה סולו ראשון שבעולם.
ב. כשלון מקראמה על שני ממ"גים בבוקר אחד, לא כולל מיתר קרוע וכמעט 'איסוף' של קרונית אחת תמימה
עדיין 2020. כבר אחרי סולו, ותיאוריה, וחידודי-חידודים של הבנת מז"א, ווינדי וכל זה. גילוי נאות: כבר 30 שנה על BMW אספנות (כן, בסדר, ב-2020 רק 26, אבל מי חוץ מהחת"ם סופר). וכבר יותר מ-20 שנה רץ בינוני למרחקים בינוניים (עד 10 ק"מ, לפעמים טיפה יותר, שלושה חצאי מרתון, שתי ברכיים בריאות, אחד אלוהינו - שעון גרמין).
ולכן יודע מהזה מז"א, יודע שדני רופ ובני מינו הם כל דבר חוץ מחזאים, ושלכן אם אני רוצה להגיע יבש על האופנוע, או לא להסתבך ברוחות אף קשות מדי בסיום ריצה בטיילת של חיפה, עלי להבין לעומק מהזה מז"א.
אז סולו? צ'ק. תיאוריה? צ'ק. טאצ'נגואוז? צ'ק (ביידיש זה נשמע טוב יותר: גאוועלעך). חירום? הצחקתם אותו (כלומר אותי): עיין פרק א'. יותר חירום מזה לא יכול להיות.
מה נשאר? המקראמה. מיתרים אדומים, מיתרים כחולים, ולפני זה הברקס במשולש ישר זווית ומשוך בחבל ולא לשכוח את הראצ'טים ולעקוב אחרי פיתולים כי אחד מותר אבל יותר מאחד לא רצוי, וקוצים וענפים וכמובן לא לשכוח גם לפרוס כך שהמבקרים במנחת יוכלו להכנס ולצאת בקלות, גם לא לעצבן את ג'ינג'י (אפילו טום קרוז לא הצליח בכך, אז מי אני שאקווה למשהו בתחום זה), וגם לוודא שבהנפה לא אקח אתי קצה גגון של נגרר או אחד מענפי האקליפטוס.
המקראמה הרג אותי. לחברים ולמשפחה הסברתי שהממ"ג הוא יצור מוזר, יחיד במינו, מהסוג שרואים רק בסרטים מצויירים או בסרטים המשלבים אנימציה ממוחשבת מסובכת במיוחד: ברגע מסויים הוא בקושי מסגרת מתכת שחיברו לה בזנב מנוע. ברגע אחר הוא לגמרי כלי טיס.
עובדה: ממריא, נוסק, פונה, מנמיך, נוחת. אבל בין שני הרגעים הללו, עליו להפוך מסתם מסגרת לכלי טיס, והנס הזה מתרחש תוך כדי תנועה, כשהאוויר שזורם בתוך תעלות המצנח-כנף שלו, הופך סמרטוט רצפה גדול (ויקר), או אוהל צבעוני חביב שיכול לשמש למסיבות חוף בטנטורה, לכנף.
וכל זה תלוי בכל האמור לעיל, ובעיקר במקראמה. שזה שם הקוד שנתן הסוכן הראשי, ש"ב, לפעולה הנדרשת להפוך מסגרת מתכת למטוס, ממש כמו אלוהים שברא עולם שלם יש מאין.
ובאותו הבוקר, עדיין ב-2020, הרגשתי שאני לא בש"ב, ובוודאי לא אלוהים, ואחרי שאחד הותיקים שם במנחת הראה לי שמצנח שניסיתי שוב למאקרם בכלל יש לו מיתר קרוע, וזה אסור, ואחרי שקיבלתי אישור מש"ב לעבור לממ"ג אחר, השמור רק לבעליו, שריחם וקיווה שבכל זאת אצליח, ואחרי שגם עם המאקרמה השני הסתבכתי, נשברתי.
פרשתי. לא בשבילי, עם כל הכבוד לאותה נחיתת חירום אמיתית, מיוחדת במינה, ההיא בוינגייט.
ג. בחזרה לזירת הפשע - 2024: ברקאי או אייר-וולף? או - ראיון עם דמבו, הפילון המעופף
מי לא זוכר את דמבו, הפילון המעופף שבלי נוצה בקצה החדק, לא היה מסוגל להפוך עצמו, כמו אותו ממ"ג, מסתם פיל (לבן, אפור, לא משנה) לכלי טיס.
משהו דומה קרה גם לי. משום מה החלטתי לחזור לנסות לטוס. כשנפרדתי מהש"ב בדמעות (בטלפון) אי אז ב-2020, הוא שאל אותי שאלה נוקבת: "אז איך ואיפה תטוס?". כי הוא ידע, כמו שצדיק יודע נפש בהמתו, שאני אוהב לטוס. שכחתי לספר, הייתי בקורס 96, הודחתי על ידי דוקטור אוליבר, סעיף גב.
בפעם הראשונה בחיי אני כותב את הפשע החמור שביצעתי בלילה שלפני שיחת ההדחה הרשמית: ביקשתי לשמור במשמרת הכי דפוקה (בין 3:00 ל-4:00) כדי שאוכל לפרוץ למשרד של מפקד הקורס. כן, כן, מה שאתם שומעים. מקווה שיש על זה חוק התיישנות. בכל אופן, פרצתי למשרד, פרצתי את ארון התיקים, חיפשתי ומצאתי את התיק שלי, וראיתי במו עיני את הציון "8" בסעיף המתייחס לסיכוי לסיים מגמת קרב.
אחרי ההדחה עוד הספקתי לשלוח לרמטכ"ל ולמח"א, לכל אחד בנפרד, מכתב תחנונים בו נשבעתי שאין לי כאבי גב (כי כמעט אין לי , בוודאי לא יותר מאלו שיש לכל אדם כמעט, האבולוציה וזה, הומו-ארקטוס וכן הלאה), ושאני מוכן מראש לחתום 20 שנה קבע, ולהיות קלוק או טייס תובלה, רק שיחזירו אותי כי בגיל 4 החלטתי שאהיה טייס.
תאמינו או לא, אבל זו אמת: גם רפול וגם בודינגר ענו לי. כל אחד לחוד. שניהם בדקו ושניהם מצאו שאין מצב, שמצבי הבריאותי אוסר על חיל האוויר להנות מהמוטיבציה הגבוהה שלי. ומאז אני נוהג לומר, שאולי עולם ההיסטוריונים הרוויח היסטוריון ציוני, אבל חיל האוויר ללא ספק הפסיד טייס נחוש. אמא שלי ז"ל בכל אופן שמחה מאד. "מספיקה לי ציפור אחת". (do the math)
אז בש"ב ידעו את כל זה גם בלי כל הפרטים וכל הפשעים, כי כשמישהו אוהב לטוס רואים לו את זה בפנים. אבל אחרי שהש"ב שאל אותי "אז איך ואיפה תטוס?", עניתי לו את התשובה שאתה הוא פותח כל שיעור: "לא חייבים לטוס".
לא חייבים, אבל רוצים. וכך ב-2024, ממש לא מזמן, כשראיתי בדרכי דרומה ממ"ג מרחף באזור חוות רונית, נשברתי. הרמתי טלפון לש"ב, וחזרתי לנסות לטוס.
חרבנה כזו לא חוויתי הרבה זמן. כל הנמכה לקראת נחיתה נראתה גרועה מקודמתה, עד כמה שמתמטית הדבר בלתי אפשרי. בש"ב ניסו כהנמן+ וכהנמן-, כלומר תשבחות ונזיפות. כלום. נאדה, גארנישט ושום דבר. גרף שיפור שטוח כמו דלת של מחסן.
אבל משהו, משהו בנשמה, או במה שמכונה 'ראש', דיבר אחרת. נכשלתי? הולך סביב. מנסה שוב. "תהיה דינמי" אומר-מפציר-נוזף-מדרבן הש"ב, ואני בשלי. מדי פעם שולח רגליים כמו שצריך, מדי פעם בקושי מגרד 5 מעלות, פעם על המסלול, פעם על השפם של ג'ינג'י, זה לא זה.
ואחרי כמה וכמה - נדמה לי 6 - שעות טיסה, הבנתי, או אולי 'הבנתי', שהשינוי הגדול הוא המעבר מאייר-וולף לברקאי. ספוילר: אין לי מניות או אחוזים לא כאן ולא שם. בסך הכל מספר לכם - עוד ספוילר: יש האפי-ענד, חזרתי לטוס ובגדול - איך חזרתי לטוס, ובגדול.
אז הבנתי, או 'הבנתי', שכל הבעיות נובעות מהמעבר מכלי לכלי. ובלילה חלמתי על דמבו, הפילון המעופף, שלא מסוגל היה לזנק אל עבר התהום ללא נוצה בקצה החדק.
"את האימון הבא עושים על האייר-וולף" הודעתי לש"ב, והוא 'זרם' ואף הוסיף כדרכו למנף כל דבר כמו שרק אנשים שיודעים למנף כל דבר ממנפים כל דבר: "ברור, כי זה הכלי שתעשה עליו ליסינג".
הוא כבר ראה שאני הולך על ליסינג... אני בסך הכל רציתי לבדוק האם אני מסוגל לעשות פעמיים רצוף נחיתה רכה, עם רגליים דחופות ומיד משוכות, עם שליטה במצערת כך שאוכל לבחון בסבלנות את המיתרים והחופה, כך שיהיה לי מספיק זמן לפני נקודת ביטול המראה, לסחוט בנחישות אך בעדינות ובהדרגתיות את המצערת, לדחוף רגל במידה המדוייקת לקיזוז הטורק, ושוב לקוות שג'ינגי' לא שם לב שאני מפרפר לתושבי פורת את האוזן אלא חותך ימינה לכיוון 025 לפני ערימת החול.
וזה בדיוק מה שהיה: פעמיים רצוף נחיתה רכה, עם רגליים דחופות ומיד משוכות, עם שליטה במצערת כך שבחנתי בסבלנות את המיתרים והחופה, והרבה לפני נקודת ביטול המראה, סחטתי בנחישות אך בעדינות ובהדרגתיות את המצערת, דחפתי רגל במידה המדוייקת לקיזוז הטורק, ופניתי באלגנטיות ימינה לכיוון 025 לפני ערימת החול.
אני מרשה לעצמי לספר לעצמי שעל ההמראות האלו אפילו ג'ינג'י מחא כפיים.
ומאז - אמנם רק שעתיים בסך הכל, אבל עם כמעט 20 גאוועלעכס - הכל היסטוריה.
לא חייבים לטוס. אבל יש מעט דברים שעושים לי את זה כמו לטוס.
ד. אז מה כהנמן היה אומר
אם הבנתי נכון את מה שכתבו בקבוצה חביבה אחת על מורשת כהנמן כפי שבאה לידי ביטוי בהקשר של הכשרת מדריכי טיס בחיל האוויר, אז כהנמן למעשה אומר שאין שום קשר מוכח בין גישת המדריך (חיובית-משבחת או שלילית-גוערת) לבין ביצועי החניך, כי הנטייה היא אל עבר הממוצע, וזה נכון ברוב, אם לא כל תחומי החיים.
נדמה לי שבמקרה שלי, גם במקרה שלי, כהנמן צדק. אבל לא כי העניין הוא איך להחמיא או לנזוף בחניך, אלא כי העניין המכריע הוא עד כמה החניך מוכן לדפוק את הראש בקיר שוב ושוב ושוב ושוב. עד שזה מצליח. בהנחה שיש לו את הכישורים הבסיסיים.
וכולנו הרי יודעים שמה שאומרים לכולנו במיונים לחיל האוויר נכון, שגם סבתא, עם או בלי גלגלים, יכולה ללמוד להמריא ולנחות, וכי הבעיה של חיל האוויר בבואו למיין ולסנן, היא לא היכולת העקרונית של סבא להצליח להמריא ולנחות, אלא עד כמה מהר הוא יעשה זאת, ומה הוא עוד יצליח ללמוד לעשות עם כלי טיס בין ההמראה לנחיתה, לא כולל טק"א, ורטיגו, בעיות גב ושאר ירקות.
אז כהנמן הוא לא העניין כאן, אלא התירגול, והנכונות לטעות, והיכולת להפוך את הטעות, כל טעות, לעוד שיעור. או במלים אחרות: לא הכל בראש. גם בראש. לא רק בראש. אם בכלל, הכל בתירגול.
וכן, התירגול מבוסס על תירגולת, והתירגולת נמצאת בראש. אבל היא לא נולדת שם, היא מלמדת את הראש מי היא ומה היא רוצה. כי ככה זה אצלנו, בעלי המוח הגמיש.
ואת זה לא באמת הבנתי ב-2020, עם כל הכבוד לנחיתת החירום המרהיבה (באמת) בשדה השלף דרומית לוינגייט.
ואת זה, נדמה לי, הצלחתי סוף סוף להבין ב-2024. עם תוספת קטנה של תסמונת דמבו, הפיל המעופף והנוצה. כי על השאלה מה ההבדל לכל הרוחות בין ברקאי לאייר-וולף, אפשר לענות בדיוק כמו על השאלה מדוע דמבו הצליח לעשות אוירובטיקה רק כשנוצה תקועה לו בחדק.
ומעניין מה כהנמן היה אומר על דמבו. נשאיר משהו לפעם הבאה.
האיכות לא משהו, כי הדברים הוקלטו מאחד מכסאות האולם ביד יצחק בן צבי. אבל אפשר ושווה להאזין. בכל אופן, להלן סוג של תקציר מנהלים (פרקים א+ב) ובסופו הגיגים שלי (פרק ג). ואפשר להסתפק בקטע הזה שמסכם הכל.
א. פנינה שרביט
ראשונה לשאת דברים היתה פנינה שרביט, מומחית למשפט בינלאומי, וגם קצינה בדרגת אל"מ, אחת שמבינה.
באופן מתון, זהיר, שקול ומנומק היא הסבירה שאין הרבה ממש בטענה החביבה עלי, אותה הציג אדמונד לוי בדו"ח המפורסם הנושא את שמו, לפיה איו"ש ('הגדה המערבית') איננה שטח כבוש.
למעשה היא אמרה שיש בסיס לטענה שמדובר בשטח כבוש.
מצד שלישי היא הקדימה ואמרה מדוע למימד המשפטי יש מעמד נמוך יותר ממימדי עשייה אחרים, המתכנסים תחת המונחים 'פוליטיקה ומדינאות' (הכוללים כידוע גם שימוש בכוח).
בנוסף הסבירה שביט מדוע ההכרזות של הפלסטינים על עצמם כעל מדינה (לראשונה הם צייצו את זה ב-1988) לא מחזיקות מים, מסיבות ידועות (ונסתפק באי קיום התנאי של יכולת משילות. והרי במקרה של הפלסטינים זה לגמרי אוקסימורון). אבל הפלסטינים קיבלו מעמד מטעם עצרת האו"ם של 'מדינה משקיפה' וזו הסיבה שההתאחדות הכדורגל הפלסטינית למשל מצליחה לקרקס את נבחרת ישראל בכדורגל.
ולבסוף, היא ציינה מפורשות את היותם של קוי 49 (ה4 ביוני 67, הקו הירוק בפי הגיאוגרפים, הקו הקדוש בפי 'מחנה השלום עכשיו מצדה אחר כך) כלום ושום דבר מבחינה משפטית, עוד לפני העובדה שהחלטת מוע"ב 242 (22.11.1967) מדברת על נסיגה "משטחים" ובעיקר על זכותה של כל מדינה ל"גבולות מוכרים ובטוחים".
מה שמותיר את העניינים הללו פתוחים למדי. זאת עוד לפני שניגשים לבחון מקרוב טיעונים משפטיים אחרים. מה שמוביל לעניין האחרון עליו הצביעה שרביט: הסכנה שבית המשפט הבינלאומי שהוקם ב-2000 והחל לפעול ב-2002, יזמן לחקירות על פשעי מלחמה עבריינים מ"שני הצדדים", אבל שכל עוד חל 'עקרון המשלימות', כלומר אמון של בית המשפט הבינלאומי במערכת המקומית של הקפדה על חוק בינלאומי (פרקליטות צבאית, משטרה צבאית וכן הלאה, וכמובן בג"צ), אין סיבה שבית המשפט הבינלאומי ימהר לשלוח לכאן חוקרים. אין לי ספק שיריב לוין יודע את כל זה.
ב. אהוד יערי
את יערי אין צורך להציג כמובן. אבל יש צורך להזכיר שכבר כשהיה בן 25, וזה היה ב-1970, התפרסם אחד מספריו החשובים ביותר, ואולי החשוב ביותר, בוודאי בהקשרו של העניין הנדון כאן, "פתח". בספר הזה מציג יערי, איש אמת עוד לפני שהוא משעשע, איש שלום ואולי אפילו בחור נחמד, מה זה 'הארגון לשחרור פלסטין', זה שהיווה וממשיך להוות את ליבתו של הארגון המפורסם יותר, הנושא את אותן ראשי תיבות בעברית: אש"ף.
יערי מסביר בהרצאה הזו מ-2013, שלפלסטינים אין שום כוונה להגיע להסכם מדיני. נקודה.
בתחילת דבריו, אחרי שסיפר כמה אנקדוטות משעשעות (בזמן שמנחם בגין הרצה לפני סאדאת ב-1978 באיסמעליה בזמן שהמזגן לא פעל, מדוע מבחינה משפטית ישראל איננה כובשת או משהו דומה, ביקש ממנו נשיא מצרים לפתוח את החלון כי חם לו. משעשע ובעצם מצמרר אם חושבים על זה ברצינות), ניגש (דקות 43-41) לצטט דברים מפיו של אחד, אחמד חאלדי, אינטלקטואל פלסטיני בולט, שחי בלונדון ("עם חברה יהודיה"), וששימש יועץ בכיר גם של ערפאת וגם של אבו מאזן.
חאלדי סיכם את העמדה הפלסטינית במלים האלו:
The concept of palestinian satethood is nothing but a punitive construct divised by the worse enemies of the palestininan people, the US ans Israel, in order to constrain the territorial palestinian demands and their moral claims, namly the right of return
או בעברית: "הרעיון של מדינה פלסטינית (בקווי 67) איננו אלא מקל חובלים, שעוצב בידי הגרועים שבאויבי העם הפלסטיני, ארה"ב וישראל, להכות בו את הדרישות המוסריות והטריטוריאליות של הפלסטינים".
יערי, שבתוקף מקצועו (עיתונאי ראוי לשמו), ניהל שיחות עם כל מי שהיה מוכן לשוחח, בוודאי עם החבר חאלדי שהוכיח שלפחות בדבר אחד חנוך לוין צדק - היאוש בלונדון הרבה יותר נוח - שאל כמובן 'אז מה לא ברור לנו'?
שעל כך ענה לו חאלדי: כן, הפלסטינים "נלחמים לעצמאות", אלא שעצמאות איננה מלה נרדפת ל"ריבונות".
כדי להסיר כל ספק יערי הזכיר בסוף ההרצאה (דקה 56) דברים שאמרה נסארין, כלתו האהובה של אבו מאזן, המתגוררת בירדן (גם שם, בהנתן אמצעים סבירים וידועים, מתקיים הפסוק הנזכר של חנוך לוין): "תדאג שהנכדים האהובים שלך, לא יצטרכו לחיות עם הכתם, שסבא שלהם הפקיר את הפליטים".
"I rest my case"
אז זה אבו מאזן, "הפרטנר", שהיה כבר פרטנר ב-2013, יש אנשים המשוכנעים שגם אחרי ה-7 באוקטובר הוא 'הפרטנר'.
מה כן הציע יערי? את מה שהציע אלון הרבה לפני כן: הסדר ביניים שיסיים את "הכיבוש", יחזיר לשליטה פלסטינית "85 אחוז מהשטח" (כי פחות מזה "העולם" לא יקבל).
ג. הגיגים - ושוב תודה ליגאל אלון (אלא למי, לאלו שממשיכים להשכיח בכוח את מורשתו?)
מקצוע ההיסטוריה מזמן את הרגעים האלה. הקושי העצום לוותר על מעקב שיטתי יותר או פחות אחר כותרות העיתונים והחדשות המתפרצות, מקבל פיצוי עצום לא פחות, בדמותה של חוויית הפרספקטיבה, שהיא כנראה המקבילה של תחושת ה-"אהה!!" עליה מדברים פסיכולוגים בבואם להצביע על אסימון שנפל.
2013 היתה קצת יותר מ-8 להתנתקות. כבר אז מוזכר נתניהו כראש ממשלה. יש דברים שלא משתנים. כבר אז הלעג לתביעה של נתניהו, שאין צודקת ממנה, לדרוש מהפלסטינים הכרה בישראל כבמדינה לאום יהודית, כי אחרת המשמעות היסודית היא עמדה המצדיקה טרור, כלומר 'התנגדות', כי אם אין מדינת לאום יהודית כי אין עם יהודי הרי שהאנשים שיושבים כאן בבארי ובמטולה, הם פולשים, ואז אפשר להצדיק את המלחמה נגדם, של"חלש" מותר לנהל בכל צורה. תשאלו את החברים במערב. זו הרי בדיוק תפיסת עולמם.
2013 היתה בדיוק 20 שנה לאוסלו, ולכן מספיק רחוק אבל מספיק שקוף כדי לראות מה הסיפור, כי ערפאת כבר היה בעולם הבא 9 שנים, ואבו-מאזן, שאמרו עליו שהוא ואולמרט היו בערך כמו ארואסטי וברקוביץ, מלמיליאן ואוחנה, פיפן וג'ורדן, ואולי דווקא מקס ומוריץ (אבל לא דץ ודצה וגם לא השמן והרזה), המשיך לחמוק ממתן תשובות ראויות לשמן להצעות הזויות שהגיש לו אולמרט באמת ובתמים מתוך מחשבה שהנה הנה הנה בא השלום, אם רק 'נעיז' כי 'המעז מנצח' (ובכל אופן המעז איננו כבש אלא אם הוא מחליט להפוך מעז לכבש).
וב-2013 כפי שהראתה זאת שרביט, הצל הבינלאומי המשפטי הכבד החל לתפוס תאוצה, והנה אנחנו עומדים היום בתוך שיפא, שאין צורך לומר לא רק מה היו עושים הרוסים אילו מדובר היה במעוז אפגני, דאע"שי או אוקראיני (היו משטחים אותו מהאוויר לפני שבועיים שלא לומר שלושה חודשים). ובאותו אופן אנו עומדים בפאתי רפיח, מחכים שהרמדאן יגמר וחיזבאללה יסלים או לא יסלים, כי מה שקובע הוא לא שיקום הדרום או הצפון, אלא השיקולים האסטרטגיים של ארה"ב בטייוואן, והבחירות בנובמבר.
לא מלחמת חרבות ברזל יש כאן אלא מלחמת תרבות זבל. כמעט אותן אותיות, אבל רק כמעט.
ולכן לפרספקטיבה מהסוג הזה, 2013, לא ממש מזמן אבל מספיק מזמן כדי שנבין לכל הרוחות היכן אנו נמצאים, חשובה פי כמה מעוד מאמר דרמטי כזה או אחר, של פרשן אחר או כזה, שמשדר 'בין השורות' 'ידיעות סמויות מהשטח', שיש לו ואין לנו, ושלכן כדאי שנקשיב לו.
אם יש מישהו שכדאי שנקשיב לו, זה לא לכוכב התורן העובד באופן גלוי או סמוי במחלקת הקליק-בייט של טמקא, אלא לאחד כמו אהוד יערי, שכמו עיתונאי ראוי לשמו אחר, ההוא עם הזקן והאם תרצו, הקפיד להכיר היטב את הזירה אותה סיקר, כדי שלא לאפשר לאף אחד לעבוד עליו. או על קוראיו.
אבל ב-2013 הסכמי אברהם והתזוזות המעניינות והחשובות בעולם הערבי, היו מעבר לכל אופק, להוציא את אלו שראו את כל הסכסוך במונחים של מסך של חול שיום אחד תנשב רוח ותעיף אותו לכל הרוחות.
ולכן, והנה עוד פעם פרספקטיבה, הפעם משנות ה-50', השנים בהן נוסד פת"ח והתארגן על עצמו ערפאת, זו שהוצגה במסך של חול, ספרו הנשכח והמושכח (על ידי הליצנים מהאקדמיה של 'מחנה השלום', אחת מהן אפילו כלת פרס ישראל), כבר אז, לאמור - את מה שאמר אהוד יערי בסוף ההרצאה שלו - הסכמי ביניים ולא יותר מזה. ככל הנראה אף פעם, או לפחות בעתיד הנראה לעין. בוודאי לעין בת ימינו.
במקום לדבר על 'שירות בצה"ל' יש לדבר על 'הגנה על בטחון המדינה'. המשמעות המעשית ברורה: הגנה על בטחון המדינה, מחייבת כמובן לאחוז בנשק ו'לעלות על מדים', אבל רוב המגינים על המדינה, גם אם אוחזים בנשק ולבושים במדים, עושים פעולות שלא מחייבות לא נשק ולא מדים. למשל 8200 אם לחשוב על דוגמא מוכרת. זאת ועוד: כמעט כל הפעולות הכרוכות בעיסוק הנוגע לבטחון המדינה (נהיגה במשאית, הפעלת צמ"ה, ריתוך, תחזוקה, לוגיסטיקה ומיחשוב אם להזכיר כמה) מאפשרות למי שעסק בהן כחלק מהגנת המדינה, להמשיך ולעסוק בהן בהמשך חייו, לפרנסתו האישית והמשפחתית ולתפארת כלכלת ישראל.
המסקנה ברורה: שילוב החרדים בהגנה על בטחון המדינה הוא לא רק 'צו השעה', לא 'רק' משאת נפש של רוב אם לא כל החרדים, לא 'רק' צורך בטחוני וכלכלי חיוני, אלא אפשרי, רצוי ובר-השגה ממש מחר בבוקר.
ב. לאכול ענבים או לריב עם השומרים? - יהיו שיגידו גם וגם, ובימינו זו בהחלט אפשרות
לכולנו מוכרת האימרה העממית התוהה 'האם באת לאכול ענבים או לריב עם השומרים'. המסר שלה ברור ומי שהמציא אותה הניח שמדובר בשאלה רטורית, כי בתקופה בה 'הומצאה' אמרת הכנף הזו - ממש ממש מזמן - השכל הישר גזר שלא רק שלא כדאי לריב עם השומרים (כי אין בג"צ ואין בצל"ם), אלא שבהנתן איום קבוע של מחסור, מובן מאליו שיש לאכול ענבים.
אבל אנחנו חיים היום, בעידן השפע, שמאפשר כידוע לאנשים לומר את כל מה שהם רוצים, מבלי שהם נדרשים לשלם מחיר על אמירות, כי השגרה זורמת בכוח המכונה התעשייתית, והדברים ידועים.
כך, מצד אחד יכול רב חרדי להסביר מדוע מי שמאמין אמונה תמימה באלוהינו מלך העולם, לא זקוק לצבא, ולהפך, מבלי שהטיעון התיאולוגי המעגלי שלו, יועמד במבחן פשוט מאד: שירותי הבריאות להם נזקקים גם אלו שעל פי התיאולוגיה המשונה הזו, המעגלית, לא משרתים בצבא כי הם חוסים תחת ההשגחה הפרטית של אלוהינו מלך העולם.
מדוע מדובר בטיעון מעגלי? כי 'עובדה': אנחנו מתפללים ולומדים תורה והמדינה עומדת ומצליחה להתמודד עם אויביה בהצלחה. תקלות? יש ויש, אבל גם הן חלק מהאופן בו מדבר הקב"ה עם עמו, כפי שנאמר בתורתנו הקדושה: "ויען אלוהים את איוב מתוך הסערה".
סערה, למשל זו של ה-7 באוקטובר. אבל גם אם אויבינו יביסונו והחורבן יבוא אפילו לפתחי הישיבות במאה השערים, גם אז התיאולוגיה מסודרת ומבהירה הכל: לא התפללנו בכוונה מלאה, לא הקפדנו על קלה כחמורה, התרשלנו בתלמודנו, מש"ל.
אבל דיבור חסר אחריות אפשרי גם מצד אלו שתובעים גיוס חרדי מלא "עכשיו". בוודאי "עכשיו". הכל "עכשיו". שלום "עכשיו" ושחרור החטופים "עכשיו" ואתה-אשם-אתה-תתפטר "עכשיו" והכל "עכשיו" כי עובדה, וולט מביאים את הפיצה "עכשיו", וכשאני מזמין חופשת קניות בורשה אני מקבל את הכרטיסים בטלפון "עכשיו", ואם בא לי פסטה "עכשיו" אז אני מדליק אש "עכשיו" ומוציא שקית ספגטי "עכשיו" והנה תוך 8 דקות יש לי בולונזי "עכשיו".
אז למה לא גיוס חרדים "עכשיו"? וגם כאן אותה תיאולוגיה מרגיעה: אם לא הצלחנו לגייס את כל החרדים "עכשיו" זה כי כל מי שלא חושב כמונו על כל סוגי מרכיבי ופרטי ה"עכשיו", לא חושב כמונו "עכשיו", והרי "מלים מייצרות מציאות", "עכשיו" אם שכחנו.
למרבה המזל, רוב האנשים, חרדים ולא-חרדים, יודעים שחוכמת האנושות הישנה אודות הזיקה בין הענבים לשומרים ממשיכה להיות נכונה גם בעידן השפע, ויהיו שיגידו - אני למשל - עוד יותר מאשר בעת העתיקה, כי כדי שנמשיך להנות מהשפע "עכשיו", חייבים להכניס למערכת (כלומר לראש) מרכיב חזק ומתוחזק של ריסון עצמי, ראש גדול, התחשבות בזולת, הבנה מערכתית או בקיצור מה שיגאל אלון כינה "כלים שלובים".
כן, מה לעשות, תמיד אכניס את אלון, גם כי מה לעשות האיש ידע על מה הוא מדבר, וגם כי כלת פרס ישראל וכנופיית תלמידיה ממשיכים לחשוב ולומר שאין למורשתו שום חשיבות. איך השטות הזו באה לידי ביטוי ב-7 באוקטובר כבר ראינו. אז הנה, שוב, יגאל אלון, כלים שלובים, חוסן לאומי.
ובכן, ובקיצור, מי שרוצה להקפיד 'לריב עם השומרים', יעשה הכל כדי לא לקדם את שילוב החרדים בהגנה על בטחון המדינה', והדרך הבטוחה להבטיח שתכניתו תעלה יפה (מבחינתו צרת האופק והטהרנית), היא להמשיך לדבר על 'גיוס החרדים לצה"ל'.
ג. אז איך זה אמור להראות
לא, אינני מומחה לא לבטחון ולא לצה"ל ואין לפני את המספרים והנתונים והצרכים וכל מה שזקוק לו האדם בבואו לנסח תכניות מעשיות.
אבל שכל ישר יש לי, למרות כל מה שעברתי בשנים האחרונות, ואולי עוד יותר בדיוק בזכות כך. אז תודה לטינופות שחיזקו אצלי את בטחוני בשכל הישר.
והשכל הישר שלי, כמו של כל מי שרוצה לאכול כאן ענבים, יודע את כל מה שכתבתי בתקציר המנהלים, והנה זה שוב, כי אני ממהר וגם הקורא היחיד שלי והשכן שלו, אז למה לא להעתיק ולהדביק:
רוב המגינים על המדינה, גם אם אוחזים בנשק ולבושים במדים, עושים פעולות שלא מחייבות לא נשק ולא מדים. למשל 8200 אם לחשוב על דוגמא מוכרת. זאת ועוד: כמעט כל הפעולות הכרוכות בעיסוק הנוגע לבטחון המדינה (נהיגה במשאית, הפעלת צמ"ה, ריתוך, תחזוקה, לוגיסטיקה ומיחשוב אם להזכיר כמה) מאפשרות למי שעסק בהן כחלק מהגנת המדינה, להמשיך ולעסוק בהן בהמשך חייו, לפרנסתו האישית והמשפחתית ולתפארת כלכלת ישראל.
אז איך זה אמור להראות? הנה נסיון לנסח זאת בשפה משפטית:
הואיל והחרדים הם קבוצה ייחודית שחשוב לה לשמור על סגנון חיים ידוע ומסויים;
והואיל והשקפת עולמם כוללת גם את המרכיב הלאומי, אמנם בניסוח ובדגשים משלהם;
והואיל והחרדים מודעים לביקורת הציבורית עליהם בתחום 'השותפות בנשיאה בנטל';
והואיל והחרדים גם הם ברובם ספגו זעזוע תודעתי ואפילו אמוני בעקבות ארועי 'שמחת תורה תשפ"ד' (מוכר בכינויו הכללי 'השבת השחורה' או 'השביעי באוקטובר' או 'הטבח בישובי מערב הנגב'), מה שהביא אותם, או את רובם, או לפחות חלק משמעותי מתוכם, להביע רצון לשנות את מעמדם הציבורי ולגלות שותפות של ממש עם זולתם;
והואיל והחרדים, בדיוק כמו הלא-חרדים, יודעים ששירות במקצועות בטחוניים לפרק זמן ידוע משמש כבסיס מעולה להשתלבות בשוק העבודה האזרחי, כמו גם חשיפה למיומנויות חיוניות בעולם מתועש;
המסקנה הברורה העולה מכך (כן, שוב העתק-הדבק), היא ששילוב החרדים בהגנה על בטחון המדינה הוא לא רק 'צו השעה', לא 'רק' משאת נפש של רוב אם לא כל החרדים, לא 'רק' צורך בטחוני וכלכלי חיוני, אלא אפשרי, רצוי ובר-השגה ממש מחר בבוקר.
ד.ומה אם לא? ומה אם בג"צ וכן הלאה? ויאיר לפיד וכו'? ואחים לנשק וגו'?
אז לא. אז נהיה באותו המצב. אבל לפחות נדע מי רצה לאכול ענבים ומי רצה לריב עם השומרים.
