י

י

יום שישי, 26 בינואר 2018

זה לא הכסף - טמבל, או: למה בכל זאת החלטתי לשוב ולהתפקד למפלגת העבודה

75 ש"ח זה בערך מה ששילמו הציונים כשהרצל ייסד את ההסתדרות הציונית. לא זוכר איך עשיתי את החישוב הזה אבל זו בערך היתה התוצאה.

כסף קטן אבל גדול. קטן כי 75 שקל זה בסך הכל ספר או סרט עם פופקורן, וגדול כי תשלום דמי חבר לארגון פוליטי - כמו למשל ההסתדרות הציונית או מפלגת העבודה - זו אמירה.

ולמרות שהיה לי ברור שגם בבחירות הבאות (2019? מי יודע) אצביע ל'עבודה' גם בלי לשים אטב על האף, ההצטרפות הרשמית למפלגה היתה לי קשה מאז הטימטום של 2015. אמנם התשלום האוטומטי המשיך עד לפני חצי שנה כך שלמעשה לא היתה הפסקה רשמית כי רשמית הייתי חבר גם ב2017 (ועכשיו גם ב-2018) אבל לבי נחמץ בקרבי כמעט בכל פעם ששמעתי התבטאויות של מנהיגי המפלגה, אבל התסכול הגדול היה מהטימטום של 2015.

כתבתי את זה כמה פעמים, אבל למה לא לכתוב זאת שוב. ישראל היא דמוקרטיה פרלמנטרית. הרשות המבצעת שלה נשענת על מבנה הכנסת. את מבנה הכנסת קובעים מליוני מצביעים. הואיל ואין ביניהם הסכמה חוץ מלגבי כמה דברים יסודיים, הרי שהתוצאה היא של כנסת מרובת מפלגות. עד 1992 רוב תוצאות הבחירות היו ברורות למדי וניתן היה לדבר בשקט ובבטחון על הפיקציה הזו שמוכרת בשם 'הכרעת הבוחר'. מאז 1996 ובוודאי מאז ביטולו של החוק לבחירה ישירה של ראש הממשלה, אין דבר כזה 'ניצחנו' או 'היפסדנו' בבחירות בישראל (ולא רק בה אבל אין לי זמן לעסוק באחרים).

ב-2015 הליכוד לא 'ניצח' והמחנצ לא 'הפסיד'. הליכוד קיבל 30 מנדטים ואילו המחנצ 24. גם אם 'הבוחר הכריע' שביבי ימשיך להיות ראש ממשלה, הוא (הבוחר) בוודאי לא הכריע כיצד תורכב הממשלה.

המתמטיקה ברורה וממנה נגזרת הפוליטיקה. בפני אזרחי ישראל, כולל חברי העבודה ונציגיה בכנסת, ניצבו שתי ברירות: ממשלת מרכז בראשות נתניהו או ממשלת ימין קיצוני בראשות נתניהו.

ההגיון הפוליטי והציוני שלי נשען בין השאר על דברים המיוחסים לרבין: 'אין לנו מדינה ספייר'. וגם על דברים שכתב מכס וובר אודות ההבדל בין מוסר הכוונה למוסר האחריות. ואפשר להמשיך לצטט עד בלי די. בשורה התחתונה ההגיון שלי אמר שגם אם אני לא מאד שמח לראות את המלך נתנביבי הראשון והיחיד ממשיך לעשות במדינה כבחצר הפרטית שלו, אני מעדיף את שלי יחימוביץ על פני כחלון באוצר, את הרצוג כשר החוץ במקום אף אחד כשר החוץ, ואת בוגי יעלון כשר בטחון ולא את ולדימיר ליברמן.

אבל הטהרנים שצווחו וצייצו ולא הפסיקו לפטפט לפני הבחירות 'רק לא ביבי' לא יכלו אחרי הבחירות להפעיל את השכל הישר. כי לשכל הישר, מה לעשות, הגיון פעולה משלו. ברגע שממתעלמים ממנו קשה מאד לחזור אליו. 'רק לא ביבי' היתה סיסמא שהביאה לליכוד לפני הבחירות כמה וכמה מנדטים. אחרי הבחירות היא הביאה עוד כוח פוליטי לימין של בנט את שקד.

ועל רקע ההצלחה המרהיבה הזו של נושאי דגל הפרגמטיזם של הפשרה המקדמת של הריאליזם האוטופי של הסוציאליזם הקונסטרוקטיבי של העוד דונם ועוד עז של הגם שלום וגם בטחון של גם משק העובדים וגם יוזמה פרטית, בקיצור על רקע ההצלחה המרהיבה הזו של מפלגת העבודה2015, הבנתי ששוב טעיתי ושכנראה הצווחנות הטהרנית היא נשמת אפה של המפלגה ולא כל מה שלימדו ברל ואלון ורבין ואשכול ועוד ועוד ועוד אישים טובים שהיו ואינם ומי יודע עליהם ומה יודעים עליהם.

עד שביום חמישי האחרון התקשר אלי איש צעיר, השם והכתובת שמורים במערכת, והציג עצמו כאיש מפלגת העבודה, החבר ב...אתם יושבים? חבר ב... ב... חוג 'המחנה הלאומי' של מפלגת העבודה.

אודה ולא אבוש, כמעט פרצתי בבכי. טוב, אולי אני מגזים, אבל רק אולי ואם כן אז קצת. כי 'המחנה הלאומי' הרי תמיד היינו אנחנו, כלומר הם שאנחנו צאצאיהם. גורדון ברנר לביא ברץ סולד שוחט הוז גולומב ארלוזורוב לוקר (כן, לוקר) וכמובן שרת ובן גוריון וגולדה וכן הלאה ואלון ורבין.

אלו היו 'המחנה הלאומי' כי לאומיות פירושה גישה יהודית מרחיבה. כי לאומיות פירושה בסיס לצדק חברתי כלומר לסוציאליזם. כי לאומיות פירושה המכנה המשותף בלעדיו לא תתכן דמוקרטיה חזקה. חזקה עד כדי כך שהיא יכולה להכיל בקלות מיעוט לאומי שאיננו יהודי ולא יכול להיות יהודי ולא רוצה להיות יהודי אבל הוא ציבור מכובד ומקובל ורצוי של אזרחים. כמו בכל מדינת לאום דמוקרטית אחרת.

והמחנה הלאומי הוא זה המתייחס לנכסי הלאום - מים המלח ועד מיכלי האמוניה, ממאגרי הגז ועד לצוללות, מהמים ועד לחשמל, מהעבודה עד לפנסיה, מהעריסה עד לקבר - כנכסים השייכים לציבור כולו. תגידו לי במה לאומי מי שהיום נושא בתואר 'המחנה הלאומי', ואני מבטיח לבשל את המחשב שאני כותב בו עכשיו ולאכול אותו שבב שבב בלי מלח. הוא לא.

כן, מבחינה אחת המחנה הלאומי המוכר היום - 'הימין' - הוא לאומי בלי ספק. בתחושת הצדק שלו. בנחישות. בגאווה. בכוח לומר 'לא מתנצלים'. כן. יש להודות בכך. אבל גם את זה הם לא המציאו. נשבע לכם, אני היסטוריון, בזה אני עוסק. קיראו טקסטים של המתונים שבמתונים של הפועל הצעיר אפילו, ותראו מה זה גאווה לאומית, תחושת צדק, בטחון עצמי, אף על פי כן מעשי, האומץ להביט למציאות בעיניים, האומץ לומר את האמת וכל האמת, אבל לא לתת לאמת האכזרית לעמוד בדרך לעשייה של תיקון של שיפור של מעט טוב יותר.

טוב, האם חברי החוג הזה חושבים במונחים האלו? לא יודע. האם הם מסכימים על כל מלה? יודע שלא. אבל צמד המלים הנטוש הזה - 'המחנה הלאומי' - הוא מבחינתי סיבה טובה גם לחזור ולהצטרף למפלגה, וגם לעשות את זה בשמחה גדולה.

יום חמישי, 7 בדצמבר 2017

ירושלים בירת ישראל - וגם סיפור עממי מוכר ולפעמים מצחיק

האריה מלך החיות קם בבוקר וחש שיעמום
הוא קרא מיד ליועצו הבכיר, השועל, והודיע לו כי הוא משועמם
'מה הבעיה' אמר השועל, 'בוא נלך להרביץ לשפן, תאמין לי זה יפיג את שעמומך מלכי הרם'
'אבל מה פתאום נרביץ לשפן?' שאל האריה. אחרי הכל, מלך אמור להיות מוסרי.
'סמוך עלי' אמר השועל, 'אני היועץ שלך, לא?'
אמרו ועשו.
דפק השועל על דלתו של השפן. השפן הנרגש שהציץ מחלונית ההצצה ראה את האורחים הנכבדים ומיד שאל 'מה אפשר לעשות בשבילכם'.
'למה אין לך כובע ב'? שאל השועל והוא והמלך החלו להכות בהתלהבות את השפן.
כשפג השיעמום חזרו האריה והשועל לארמון, והשפן הלך ללקק את פצעיו.
למחרת, אותו הדבר. שוב המלך משועמם, שוב הוא שואל את השועל מה לעשות, שוב השועל מציע ללכת להכות את השפן לצורך הפגת השיעמום, שוב המלך תוהה באיזו עילא ולמה וכמה ושוב השועל אומר לו 'סמוך עלי', ושוב הם ניגשים ושוב הם דופקים על הדלת.
השפן שכבר למד את הלקח, אחרי שהציץ בחלונית בדלת וראה מי האורחים, מיהר לחבוש כובע ב', ופתח את הדלת לרווחה.
'למה יש לך כובע ב?' הרעים המלך בקולו והוא והשועל החלו להכות את השפן הקטן עד שהשיעמום פג שוב.
ושוב, למחרת, האריה משועמם וכו' והשועל אומר לו וכו' והאריה שואל על מה ולמה וכו' והשניים הולכים וכו' ודופקים בדלת וכו'. והשפן וכו' מציץ וכו' ופותח את הדלת.
'תגיד', אומר השועל, 'יש לך סיגריות?'
השפן שכבר למד את הלקח, שואל: 'עם פילטר או בלי פילטר?'
'למה אין לך כובע ב?!' צועקים האריה והשועל על השפן וקורעים אותו במכות.

עד 1878 או אולי עד הקמת 'השומר' ב-1908, בכל אופן עד מתי שהוא בתקופה ההיא, היהודים היו בעיני הערבים 'ילדי המוות'. משמעות המעמד החברתי הזה היתה פשוטה: אם ערבי ראה יהודי והתחשק לו, הוא היה מכה אותו. יותר, פחות, עד מוות, עד זוב דם, לא משנה, ילד כאפות הוא ילד כאפות.

מ-1908 ועד 1929 היהודי החל לפתע להתארגן להגנה עצמית, ואז התלוננו הערבים על כך שהיהודים מתארגנים להגנה עצמית, ושכל עוד הם מתארגנים להגנה עצמית אז 'תחזיקו אותי תחזיקו אותי, כי אני לא אחראי על מעשי' כלומר האלימות שאני עומד להפעיל כנגד היהודים היא בגלל שהיהודים לא רוצים שאני אפעיל עליהם אלימות.

בין 1929 ל-1936 כפי שהסביר לנו פרופ' הלל כהן, הערבים החלו לחשוד ביהודים שהם רוצים להיות יותר מאשר סתם מיעוט מוכה ולכן האופן בו הם תפסו את הכוונות היהודיות היא הסיבה המוצדקת לדעתו של כהן ולדעת הערבים עליהם הוא דיבר לשחוט 135 יהודים בשבוע אחד ב-1929 ואחר כך לתמוך בעמדה הבריטית שראתה בעצם הפירוש שנתנו הערבים לכוונות היהודיות סיבה טובה לרסן את היהודים בכוונות שלהם לבנות לעצמם בית לאומי.

אחרי 1936 ובעיקר מ-1939 הבריטים הסיקו את המסקנה הפשוטה לפיה עצם עלייתם של יהודים לארץ מרגיזה את הערבים ולכן היא מקור לאלימות ולכן המסקנה היא לרסן את העלייה היהודית ואחר כך לבטל אותה לגמרי.

ב-1947 הזהירו הערבים שאם תתקבל הצעת החלוקה הם ישטפו את הארץ הזו בדם (של יהודים) והרמז היה ברור: אל תעיזו לחלק את הארץ ולהכיר בזכותם של יהודים לריבונות ולו בחלק מפלסטין כי אחרת אנחנו לא אחראים למעשינו.

תמשיכו את הרשימה לבד.

סליחה שאני נשמע כמו אפרים קישון או כמו הקריקטוריסט דוש, בתחומים מסויימים - כמו בדיחות לא מצחיקות על בעלי חיים ועקרונות המוסר הבינלאומיים הפשוטים והנקיים ביותר(זכות ההגדרה העצמית של האירים, הקטלונים, ההונגרים, הארמנים, הדרוזים, הכורדים, הפלסטינים וגם, סליחה, באמת סליחה, היהודים)- אני ממש איש מערות פרימיטיבי. מה שמגיע לאיקס מגיע ל-Y. ואחריות ואקאונטבליטי יש לדרוש מכולם. גם מאלו שנחשבים למשועממים כרוניים ושבמקרה יושבים על כמה בארות של דינוזאורים מומסים ועל כמה צמתים גיאוגרפיים.

אז עכשיו ארדוגן, 2בסולם היטלר, והטרוריסטים המזוקנים של טהראן מבטיחים את התחזקות הטרור (וזה הרי פרוייקט החיים שלהם, כלומר המוות, מאז 1979) כי נשיא אחד משונה למדי אמר את מה שכל אדם בר דעת (כולל אלו שכתבו את הקוראן, אגב) יודע כבר כמה אלפי שנים, והוא שירושלים היא עיר מיוחדת במינה עבור היהודים.

בסיפור העממי הזה השועל והאריה חזרו הביתה אחרי שלושה מהלכים. בסיפור ההיסטורי המשעשע לא פחות שאנו חיים בתוכו כבר 138 שנה בערך, הסוף לא נראה לעין. זה מה יש חברים. לא לשכוח שמאז 1878 היהודים הצליחו לעשות בארץ הזו כמה דברים בלשון המעטה. גם לחבוש כובע ב', גם להסיר אותו מדי פעם, גם לעשן עם ובלי פילטר וגם - וזה לא פחות חשוב - לייצר דלתות עם חלוניות הצצה. אף פעם אי אפשר לדעת מי בא לבקר, בשביל מה, ועד כמה הוא משועמם.

יום חמישי, 16 בנובמבר 2017

100 שנה למהפכה הרוסית - כמה מחשבות על הרצאה אחת במושב אחד בכנס אחד שהתקיים היום

בהזדמנות אחרת אכתוב על הכנס כולו. ברור לקורא שזו צורה לומר שקרוב לוודאי שלעולם לא אכתוב על הכנס כולו. למה? כי למי יש זמן לכתוב ולקרוא. וחוץ מזה, עם כל הכבוד למושבים ההיסטוריים של הכנס - וכהיסטוריון וכציוני-סוציאלדמוקרט בוודאי שיש לי כבוד למושבים ההיסטוריים - את מאמץ הכתיבה (שלי) והקריאה (שלך) ראוי להקדיש למושב שעסק באקטואליה.

אקטואליה? לא ממש. כלומר כן, אבל כזו הנשענת על היסטוריה מטבע הדיון על מורשת המהפכה הרוסית בת ה-100. ליתר דיוק המושב האחרון של הכנס (שהיה מוצלח מאד יש לומר, קודם כל ברמת העירנות והנוכחות של באי המכללה שאת שמה ואת כתובתה אני שומר כרגע במערכת) התמקד בקשר שבין המורשת הזו לבין האקטואליה בכלל וזו הישראלית בפרט.

שלושה דוברים היו במושב האחרון. שלושתם ריתקו את הקהל. שלושתם תרמו תרומה אמפירית ורעיונית ראויות לשמן. שלושתם היו רהוטים, חדים ובהירים. שלושתם יכולים היו להמשיך ולדבר בנושא באופן רהוט ומעורר מחשבה עוד שעות רבות.

דברי שבח כאלו הם כמובן מבוא לדברי ביקורת. ואמנם, את רוב הרשימה הזו שאני מנסה לקוות שתהיה קצרה אבל איך שהוא אני חש שהיא תהיה פחות קצרה ממה שהייתי רוצה, אקדיש לתיזה שהועלתה באחת ההרצאות, תיזה שבלשון העממית השגורה בימינו היא לא פחות מאשר הזוייה. ולא כי אין בה יסודות של ממש. ולא כי היא איננה מכוונת למקום הנכון (לדעתי) אליו אני (והאחראי על התיזה) רוצים לראות את החברה הישראלית (ולא רק הישראלית) הולכת אליו.

לא. התיזה שהועלתה כוונותיה טובות ורצויות, וטוב שנבראה משלא נבראה. אבל גם תיזה מבורכת מבחינה פוליטית, עשויה, כלומר עלולה להיות הזויה מכל בחינה אחרת. והואיל והכנס היה כנס רעיוני, ולא למשל פגישת פסגה של ה-G20 או של ועדת הכספים או של הקבינט הכלכלי או של כל גוף קובע מדיניות אחר, הרי שמבחנה של התיזה הוא קודם כל ובעיקר, רעיוני. ומבחינה רעיונית מדובר בתיזה חסרת שחר, בלשון המעטה.

והיא חסרת שחר דווקא מכיוון שהיא מבוססת על כמה קביעות נכונות ומוסכמות על כל מי שעוסק ברצינות בנושא הזה:
א. שיש בעולם אי-שוויון.
ב. שאי-השוויון הזה איננו גזירת גורל אלא מעשה ידי אדם.
ג. שאי-השוויון הזה עלול להזיק לדמוקרטיה והוא בהחלט מזיק לדמוקרטיה.
ד. שיתכן אחרת.
ה. שסוציאליזם לא יכול היה להופיע בעולמנו לפני המהפכה התעשייתית.
ו. שמהפכה תעשייתית פירושו במונחיו של צ'רלס דיקנס פינת אוליבר טוויסט שסיר המרק מלא, ושבדרך בין הילד הרעב לסיר המלא עומדת השררה המייצרת מחסור באופן כוחני.
ז. שהכוחנות הזו משרתת אינטרסים של מעמד צר מאד.
ח. שחלק מהותי בפעולה של המעמד הזה בימינו הוא ליצור תודעה ניאו-ליברלית לפיה לא יתכן אחרת אלא קפיטליזם קפיטליזם קפיטליזם.
ט. שחלק מהותי בפעולה של המעמדות המנושלים-מנוצלים הוא לזכור ולדעת ולהבין את המכניזם הזה על מנת לשנותו ושהדרך לעשות כן היא לוותר על נוסטלגיה ומנטליות של עובדים סוציאליים, ואימוץ התובנה עליה עמד כבר מארקס, לפיה הקפיטליזם סובל מסתירה מהותית בין אופיו המחוברת של הייצור, לבין האידיאולוגיה של התחרות. סתירה זו הופכת את הקפיטליזם למערכת לא-יעילה מעצם הגדרת מושג היעילות, שכן היא פועלת באופן מהותי נגד עצמה.
י. שעצם היותו של המכניזם הזה (הקפיטליזם) מעוות ומלא סתירות מקובל אפילו על הממשלות הניאו-ליברליות בימינו, כפי שניתן ללמוד מעצם העובדה שהן אלו שמפעילות מנגננוני פיקוח כמו המפקח על ההסדרים או הרשות לניירות ערך.
י"א. שעוד הוכחה למודעות של הניאו-ליברלים עצמם למגבלות השיטה הלכאורה נפלאה שלהם הוא גליון של 'האקונומיסט', התנך, הברית החדשה והקוראן של הליברליזם הקפיטליסטי, שראה אור ב-2012 והסביר שאי-השוויון הוא הבעיה הגדולה ביותר של הכלכלה בימינו.

כפתור ופרח. מארקס לא היה מתאר זאת טוב יותר, אם כי הוא תיאר זאת לא רע בכלל, ולא רק הוא, וזה לא מאד חשוב. כי הבעיה היתה ביישום של כל התורה הזו שיש מעט מאד לומר עליה, לכאורה, חוץ מאשר כל מה שיש וצריך לומר עליה, למעשה. וביישום הכוונה כמובן להשלכות של התיזה הזו על ישראל. הסכיתו ושמעו, ותאמינו לי שמעתי והבנתי ואני רק מדווח, כלומר בשלב זה רק מדווח.

"אי השוויון" הסביר בעל התיזה (השם והתואר שמורים במערכת), " הוא פרקטיקה מוכוונת המיוצרת על ידי מעמד בעלי עניין לטובתם ולטובת עושרם". אל תתרשמו מהמרכאות. הדברים אמנם מוקלטים אבל לא אצלי. קרוב לוודאי שהניסוח המדוייק היה מעט שונה, אבל הרעיון הוא בדיוק זה. הואיל ו"אי השוויון" הוא "פרקטיקה" או 'מדיניות" הרי שהיא תוצר של פעולה מודעת שתוצאותיה ידועות: נזקים לסביבה, לדמוקרטיה, לקיום האנושי, לכלכלה כמובן, ליעילות וכן הלאה.

בהקשר הישראלי התיזה מיושמת באופו הבא. אתם יושבים? יופי. גם אני. הנה זה: "בין 1948 ל-1967 ניהלו ממשלות ישראל מדיניות מכוונת של יצירת אי-שוויון. מדינת רווחה לא היתה כאן אלא מדינת סעד מפולחת שפעלה לטובת אליטות מסויימות (האשכנזים) על חשבון כל השאר. מ-1968 עד 1977 ניהלו ממשלות ישראל מדיניות סוציאל-דמוקרטית מהסוג שיש במדינות סקנדינביה בימינו". עד כאן היסטוריה ומכאן למסקנה הפוליטית (הנכונה כאמור לפחות בכוונותיה): את סעיף ט' לעיל (שינוי המכניזם הקפיטליסטי) יש לעשות גם על יסוד הבנה יסודית של הכשל הקפיטליסטי כפי שהתגלע מראשיתו על ידי מארקס ואחרים, וגם על יסוד דוגמאות משרות מוטיבציה כמו שבדיה של ימינו וישראל של 1977-1968.

קהל לא קטן ישב באולם. קרוב לוודאי שכל מי שישב ולא ישן ולא שלח הוראות קנייה ומכירה לבורסה, שמע את התיזה ההיסטורית המפוארת הזו, אבל אם לשפוט על פי שוויון הנפש בו היא התקבלה, כנראה שאף אחד לא עמד על הפירכה המהותית ביותר בתיזה המופלאה הזו, ואולי היתה זו רק עייפות או אולי היכרות עם הדובר וההנחה שאין שום סיכוי להזיזו מעמדתו. כך או אחרת, הפירכה פשוטה להפליא והיא בנויה על שתי שאלות רטוריות:
1. מדוע ממשלות העבודה שפעלו אחרי 1968, שמבחינות רבות היו ממשלות המשך לממשלות מפאי שפעלו עד 1968, החליטו לפתע לשנות את מדיניותן?
2. מדוע ממשלות מפאי שעד 1948 נאבקו ברוויזיוניסטים ובגורמים אחרים ליצור כאן תנועת עבודה מרשימה למדי, החליטו פתאום דווקא ב-1949 לאמץ 'הגיון ניאו-ליברלי' כפי שמקובל לומר במה שמכונה 'המחנה הסוציאל-דמוקרטי'?

שתי השאלות הרטוריות הללו הן רטוריות כי אין להן שום תשובה מניחה את הדעת. במקום להתמודד עם השאלות הללו גם אם לא הועלו מצידו של הקהל, בעל התיזה קבע בפסקנות שבין 1949 ל-1967 אי השוויון יוצר באופן מכוון על ידי ממשלות ישראל.

הבה נזכיר לציבור הקוראים שבשנת 1949 בלבד עלו ארצה 240 אלף עולים. אין צורך אולי להזכיר את עלויות המלחמה שזה עתה הסתיימה. אולי כדאי להזכיר את הבידוד המדיני שנכפה על ישראל בזכות שכניה המלבבים, שעד 1965 היוו את ביתם של כ-900 אלף יהודים שעזבו את עיראק, תימן, מרוקו, מצרים, אלג'יריה, תוניסיה, סוריה, לבנון ולוב לא פעם עם 20 לירות שטרלינג בכיס. נזכיר כי לפחות עד 1953 מאות אלפי אזרחים ישראלים חיו באוהלים. אם אזכיר את החורף של 1950 (ירד שלג בתל אביב, הייתם מאמינים?? גם אני לא. אבל זה מה שהיה) תגידו שאני סנטימנטליסט. ואתם כמובן צודקים. אף אחד לא מושלם.

כך או אחרת, 15 שנה מאוחר יותר כבר לא היתה בארץ מעברה אחת. ב-1963 שיעור האבטלה עמד על פחות מ-3%. קצב הצמיחה של ישראל היה מהגבוהים בעולם. רק גרמניה ויפן התחרו בה. ב-1964 נפתח המוביל הארצי. באותה תקופה הושלמו פרויקטים תשתיתיים רבים. הוקמו יותר מ-30 עיירות פיתוח ומאות מושבים. ב-1962 חצתה האוכלוסיה היהודית של ישראל את קו 2 המליון.

אבל כשהמטרה היא 'לגבש את המחנה הסוציאל-דמוקרטי' אין שום בעיה למכור לציבור הבור אגדה על אי-שוויון שנוצר בכוונת מכוון, ויש לומר את הדברים במהירות ובפסקנות על מנת למנוע מהציבור הבור לעמוד על רגליו האחוריות ולשאול את השאלה של הילדה מגדות ושל הילד מבגדי המלך החדשים, וואט דה פאק. או בעברית: למה? למה לשר האוצר קפלן, ולשר האוצר אשכול, ולשר האוצר ספיר, ולשר השיכון יוספטל, ולשר התחבורה כרמל, ולשר העבודה אלון, ולראש הממשלה אשכול, ולשר החינוך ארן, למה להם לייצר באופן מלאכותי אי-שוויון???????

הייתי מוסיף עוד 40 סימני שאלה אבל הרעיון ברור. כלומר הוא לא. לא ברור מדוע כל כנופיית המפאיניקים הזו ושותפיהם באחדות העבודה ובמפם הקטנה החליטו להתעלל במרוקנרז וברומני גנב שתי לירות סחב ובעיראקי פיג'מה ובתימני חלקי חילוף לתוניסאים, וחוללו אצלם אי-שוויון מובנה. לא תשתיות, לא ישובים, לא חינוך, לא בריאות, לא עבודה, לא כלום. אי-שוויון. וכמובן לא ברור מדוע כנופיית המפאיניקים הזו שב-1968 הפכה יחד עם רפי ואחדות העבודה למפלגת העבודה ושנה אחר כך יחד עם מפם למערך, מדוע פתאום, איזה חמסין היה, מה בדיוק קרה שלפתע הם החליטו להיות סוציאל-דמוקרטים.

אבל כמו בכל סדרת בלשים טובה, לפעמים צריך להכניס איזה רשע לאקספוזיציה על מנת שהבלש יוכל להפגין את יכולותיו ואז מכלל הפעולה האנטי-קרימינלית אתה למד על היכולת. אז הנה גם כאן, כדי לקחת דוגמא לא 'סתם' מהסקנדינבים שהרי להם אין מלחמות ואין חמסינים, אלא ממש מהישראלים של פעם - אבל לא מנתניהו או מרבין2 אלא מאשכול גולדה ורבין1 - אז צריך להמציא את הפושעים של שנות החמישים והששים כדי שאפשר יהיה לקחת דוגמא מהסוציאל-דמוקרטיה שפתאום צנחה לכאן מכוכב סיריוס או מגלקסיית שביל הבבל"ת.

עד כאן פירכה אחת. ועכשיו בקיצור, לשנייה. אחד הדוברים במושב הזה הסביר באופן שלא דרש ממנו שום מאמץ - כי ככה זה כשאומרים דברים שמסתדרים עם השכל הישר של הציבור גם אם הוא בור - שהקפיטליזם מאד יעיל בייצור סחורות ומוצרים, אלא שהואיל ומטרתו העיקרית של הקפיטליזם הוא רווח, הרי שאם רווח עומד מעל לכל שיקול אחר, התוצאה עלולה להיות פגיעה בסביבה, בדמוקרטיה, בחופש הביטוי ובערכים של סולידריות.

אין מה לומר על הטענה הזו חוץ מזה שהיא נכונה מתחילתה ועד סופה. אלא שכדי ליצור ויכוח במקום בו אין ויכוח, הדובר בעל ההזוייזה (תיזה הזויה בשפה שאני נהנה להמציא מדי פעם, תודו שכסילופון זה חידוש לא רע בכלל), הסביר שהטעות היסודית של קודמו היא בדיוק שם, כלומר טענתו שהקפיטליזם מייצר ביעילות מוצרים. "לא", קבע משכתב ההיסטוריה, "הקפיטליזם איננו יעיל", ואז הוא הסביר את מה שכתוב לעיל בסעיף ט', כלומר שאי היעילות היא מהותית כי היא נובעת מהפער בין האופי המחוברת של הייצור לבין האתוס של התחרות האינדיבידואלית.

שעל כך נאמר שגם יובל נח הררי אפשר לכתוב בשבע שגיאות. סתירה בין שני מרכיבים מהותיים של מערכת מסויימת אין פירושה חוסר יעילות אלא כמו שלמשל מלמדת כל משפחה, או קבוצת בייסבול, מתח שיכול להיות הרסני אבל גם יכול להיות מפרה מאד. משפחה בנויה על סתירה מהותית בין רצונו של כל פרט בה להרגיש שייכות, לבין רצונו לבטא את עצמו ולשמור על האותנטיות שלו. על כך עמד ברונו בטלהיים ועמדו אחרים, וכל מי שמתנסה ביחסים חבריים עם יותר מבן אדם אחד, יודע במה מדובר אז אפשר לעבור הלאה. ריאל מדריד למשל. מצד אחד בלי רונלדו היא פחות מצד שני ברור גם לרונלדו שבלי איסקו ושאר החברים הוא לא יכול להיות רונלדו.

ובקפיטליסטית: המתח בין המימד המחוברת של הכלכלה לבין האתוס האינדיבידואליסטי שלה יכול להיות עניין הרסני אבל רוב הזמן הוא עניין פורה והדברים לכל מי שיש בו גרם אחד של הגינות היסטורית, ידועים. באשר ליעילות במובן אליו התכוון הדובר הראשון, נו, אפילו בעל ההזוייזה הסכים מבלי שהוא שם לב לכך, אולי, כאשר בעצמו הביא באופן משכנע ומפרה את משל הסיר של צ'רלס דיקנס פינת אוליבר טווויסט. "כי מה מסמל סיר המרק אם לא את השפע?" שאל רטורית בעל ההזוייזה? בדיוק. קפיטליזם ייצר וממשיך לייצר שפע. נקודה.

האם ניתן לייצר עושר ושפע באופן שאיננו קפיטליסטי? בוודאי שכן. איך בדיוק? הדוגמאות רבות ובעל ההזוייזה עצמו הביא כמה. אבל מכאן ועד לטעון שהקפיטליזם איננו יעיל במובן המוכר, המרחק עצום ובלתי עביר, אלא אם המטרה כאמור ליצור תודעה כוזבת במקום התודעה הכוזבת. ותודעה כוזבת היא כוזבת גם אם המטרה שלה רצויה ומבורכת (ישראל סוציאל-דמוקרטית).

הערה אחרונה באמת: אני משער שבעל ההזוייזה יסכים לטענה הבאה הנגזרת מדבריו: הואיל וסוציאליזם לא יכול היה להופיע בעולמנו לפני המהפכה התעשייתית (טענה נכונה מאד עם כל הכבוד לסוציאליזם שיש לכאורה בתלמוד בקוראן או במערות האדם הקדמון) אזי ברור שגם אי-השוויון המאפיין את הכלכלה במאתיים השנים האחרונות קשור למהפכה התעשייתית. אבל ההיסטוריה לא החלה במהפכה התעשייתית, והאנושות נכנסה אל המהפכה הזו כששובל של אי-שוויון טרום-תעשייתי משתרך מאחוריה. ומדובר באי-שוויון של עוני מנוול. של מחסור, של רעב וקור עד מוות. של כל מה שאיפיין את החברה האנושית עד לפני בערך 200 שנה ושסוכם באופן קולע כל כך על ידי הובס, כשאמר שהחיים היו קצרים, מגעילים ואלימים.

אי-שוויון טרום תעשייתי כזה היה מנת חלקם של רוב העולים שעלו ארצה בשנות החמישים. לא בן-גוריון ייצר אותו על מנת ש-70 שנה מאוחר יותר אפשר יהיה לשבת בכנס רעיוני ולבנות תיזות שכוונתן ברוכה אך דרכן סוגה בקוצים ובדרדרים ושלכן בסופו של חשבון היא לא מבטיחה אפילו צעד קטן אל גן העדן הסוציאל-דמוקרטי אלא מצעד בטוח ושאנן אל מחוזות ההונאה העצמית.