יום שבת, 31 במרץ 2018

שיתופיסט

"ספורט הוא הזירה בה אנו מכתירים אבירים", אומרת דמות בסדרה אמריקנית מעניינת, העוסקת בעולמם של מיליארדרים. "אתה אינך מהמעמד המלכותי" ממשיכה הדמות לומר לגיבור הסדרה המעוניין לרכוש קבוצת כדורגל בליגת ה-NFL, "אתה ברון שודד". וככזה, אין לו זכות לרכוש קבוצת כדורגל למרות שהציע את ההצעה הגבוהה ביותר במכרז.

את הפרק הזה ראיתי ממש לאחר סיום קריאת הספר שכותרתו היא כותרת רשומה זו. לכאורה, מה יכול להיות רחוק יותר מהעולם המתואר על ידי לילך רון, בתו המוכשרת והחכמה (איך לא) של אמרי רון, הוא 'השיתופיסט' הנזכר בכותרת, לבין גיבורי הסדרה 'מיליארדים'.

לא רק לכאורה, למעשה. אכן מדובר בשני עולמות שונים ומנוגדים. אבל יש בכל זאת מכנה משותף אחד: בשני העולמות הללו האנשים רוצים גיבורים, רוצים אבירים, רוצים להתגאות בהם, מתביישים במי שאיננו גיבור, איננו אביר, איננו מוסרי מספיק.

אכן, מערכות הערכים של ניו אינגלנד ושל משמר העמק מהופכות למדי. קל למצוא כמה מכנים משותפים, כמו למשל כבוד האדם וחירותו, פלורליזם, שלטון החוק, אמון בדמוקרטיה ובמוסדותיה, היצירה והיצירתיות המדעית, אהבת היופי והאמנות, ועוד ועוד.

אין לזלזל במכנה המשותף הזה, שכן הוא משמעותי מאד. הוא מנוגד למשל בתכלית הניגוד למערכת המוסר של האסלאם בימינו (ובבקשה אל תבלבלו לי את המוח על הגיוון שיש בעולם המוסלמי בימינו, כי פשוט אין. אולי היה, אולי יהיה, היום, במטותא, אין) או של רוב רובו של העולם הערבי, הדוחה את כל הרשימה שהוזכרה לעיל: כבוד האדם וחירותו, פלורליזם, שלטון החוק, אמון בדמוקרטיה ובמוסדותיה, היצירה והיצירתיות המדעית, אהבת היופי והאמנות.  באופן דומה המכנה המשותף הזה מנוגד לשיטה הסובייטית ולמה שנשאר ממנה בצפון-קוריאה ובמקומות דומים אחרים.

אבל ההבדל חשוב לא פחות: הדרך להשגת הערכים ההומניסטיים הללו מנוגדת לחלוטין. באחת מקודשים אבירי המיליארדים, בשנייה אבירי השיתוף והסולידריות החברתית הכלכלית-מעשית-מוחשית (כי 'סולידריות' מופשטת ומוצהרת ומדוקלמת ונשגבת אפשר למצוא גם אצל 'המיליארדרים').

ומי שיקרא את הספר 'שיתופיסט' שראה אור לא מזמן בהוצאת הקבוץ המאוחד, יוכל להבין לעומק כיצד חי ופעל, ועל מה ביסס את חייו ואת פועלו האביר הגדול ביותר שהיה לשיתופיזם בדור האחרון. אני לא מגזים ולא נוקט אחרי מות קדושים אמור ודברי אינם מבטאים סוג של הכאה מהופכת על חטא היותי עוזב קבוץ, מן הסתם מאלו שהיו מאכזבים את אמרי עד מאד, כי כגודל הציפיות גודל האכזבות.

אולי עוד אשוב לאופן בו אני רואה עצמי, ממשיך לראות את עצמי, חלק  מהשיתופיזם, גם אם ללא כל ספק לא מגיע לי תואר אביר. כי במרכז הרשומה הזו עומד אמרי רון, שבתו לילך כאמור לעיל, עשתה עמו - ועמנו - חסד עצום ויצירתי דרך כתיבת סיפורו בגוף ראשון, כולל תאור המוות שלו, כולל תאור ההלוויה.

השיתופיזם של אמרי היה מדוייק למדי. קשה לחשוב על טעות אחת אפילו שהוא עשה בחייו הציבוריים. הטעות האישית שהוא עשה נזכרת לאורך הספר כולו: משפחתו של אמרי שלמה מחירים כבדים על היותו האביר המושיע של השיתופיזם בישראל. לילך כותבת את הדברים ללא כחל ושרק גם אם הם עטופים בהרבה מאד אהבה. ואיך לא. איך אפשר שלא לאהוב את האיש המופלא הזה, שכל כולו אהבת אדם ואמת ויושר ואומץ. אביר.

הספר הולך בעיקבות חייו כולם, בשיטה של פלאשבקים מרתקים, כששאלת הבריאות ובגידת הגוף מרחפת מעל פני תהום, כשכמו בכל סדרה אמריקנית למרות שאתה יודע את הסוף - במקרה הזה אמרי הלך לעולמו בגיל 77 - אתה מרותק כל הזמן ומקווה שאולי בכל זאת הסוף יהיה שונה.

אגב, לפני שאשכח, ואת המחשבה שריחפה תוך כדי קריאת הספר אני חייב לפרוק עכשיו, כי אסור להשאיר אותה לסוף, כי היא אירונית, שלא לומר צינית. כהרגלי אלך מעט סחור סחור. בספר נזכר לא פעם דורון נדיב, שיתופיסט בעצמו ומבחינות מסויימות ראוי לגלימת האביר. זכורה לי התנצחות חריפה עמו בשאלת שעוני החשמל שלפחות אז (כעשר שנים, כשעוד הייתי חבר עין השופט) היה חופשי במשמר העמק דבר שהוציא אותי מדעתי. דורון בעקשנותו מעוררת הכבוד לכשעצמה, שב והסביר לי חזור והסבר שהדרך להתמודד עם בזבזני החשמל היא לא דרך הפרטת החשבונות, אלא על ידי חינוך.

לא רק שלא השתכנעתי אז אלא שאני עדיין משוכנע - והתחום החדש העולה של הכלכלה ההתנהגותית שכבר יצר כמה וכמה פרסי נובל ומחשבה מבריקה מהסוג שיש בפריקונומיקס - שיש לא מעט תחומים שאין שום בעיה בהפרטתם, ושלא רק שהפרטה במקרים הללו לגיטימית ויעילה, אין בינה לבין שלילת השיתופיזם ולא כלום.

והנה אני מגיע למחשבה הרעה שליוותה אותי בקריאת הספר. הרי מי הרג את אמרי? הלב שלו. ומי הרג את הלב שלו? הסיגריות. וסיגריות, בהרבה מאד קיבוצים, היו מוצר חופשי כמו ניירות טואלט גפרורים שרוכים חשמל ומים. אינני מעיז לשאול את דורון נדיב האם עדיין הסיגריות במשמר העמק הם מוצר חופשי שמא הוא יגיד לי שכן, ואז אצטרך לשלוף את אמרי מהקבר ולומר לו האם הוא עדיין חושב שאולי כדאי היה ליצור תמריץ שלילי שמשמעותו במקרה של אמרי הן עוד 15 שנה של יצירה שיתופיסטית.

אבל זו  לא הבעיה היחידה במשנתו של אמרי כפי שמוצגת בספר. כמה הייתי רוצה אבל לשבת עם אמרי ולשמוע ממנו תשובה ברורה על שאלת החולייה החסרה בין שיתופיזם בסגנון קבוצות הבחירה ומשמר העמק (עם כל ההבדלים הנובעים מרב דוריות ומהיקף הפעילות הכלכלית וכן הלאה), לבין חברה אנונימית-קפיטליסטית-דורסנית-חזירית.

אמרי הלך לעולמו, בגלל הסיגריות החופשיות כדאי לשוב ולהזכיר, ואת התשובה נאלץ להמשיך לתת בעצמנו ולהתווכח עליה. בעניין הזה נראה לי שהייתי ממשיך להיות חלוק על אמרי ועל הקו שהוא ייצג, קו דיכוטומי מדי, קו שגם לא התיישב עם פועלו האדיר בתחום הלאומי-ציבורי. אני לא מקבל את הטענה שרק בקיבוץ תתכן סולידריות חברתית (וזה עוד לפני שבדקנו את רמת הסולידריות בקבוצים לא מעטים, כולל שיתופיים וכולל עירוניים) ושהחברה העירונית היא בהכרח מנוכרת דורסנית וכן הלאה. גדלתי על ברכי האתוס של שבתאי לוז'ינסקי, אותה אני מעפילים שהגיעה לחוף ניצנים אי אז ב1947 אם אני זוכר טוב, וכשהגיעו הבריטים לעצור את העולים הם השליכו את תעודותיהם לאש - כפי שעשו חברי ניצנים - ועל השאלה 'מי אתה' הם ענו 'יהודי מארץ ישראל'

אז אני 'יהודי מארץ ישראל' וככזה אני מוצא ציונות בניצנים, משמר העמק, תמוז ועין השופט, אבל גם בירוחם, שדרות, תל אביב (כן!! תל אביב!!), יקנעם חיפה ואריאל. וכן, אני יודע שיש יהודים בארץ ישראל שמשאת נפשם היא להיות מיליארדרים ולעטות גלימת אביר נוצצת של כסף זהב ו-15 דקות תהילה במדורי הרכילות, אבל יש גם יהודים בארץ ישראל שרוצים בדיוק את ההפך, כמו אמרי.

ואמרי אמר ועשה. והספר הנפלא הזה, הרגיש כל כך, העמוק, המרתק, העשיר במבע ובתוכן, הנוגע, העדין, המחויך רוב הזמן, מספר את סיפורו הציבורי-פוליטי של האיש, ותחנות חייו הם תחנות ההיסטוריה הכלכלית-פוליטית של ישראל. הכל תמצאו שם. את הליבלריזציה של ראשית ימי הליכוד, את האינפלציה התלת ספרתית, את הספסרים של הבורסה, את הטירוף של משיחיות הכסף הקל, את תכנית הייצוב, את השקרים של המערכת הבנקאית, את המניפולציות המכוערות פרי מוחם הקודח - איך לא - של אישי ציבור מהתנועה הקיבוצית עצמה, שהצמיחה מתוכה, איך לא. את הגרועים שב'מיליארדריסטים'.

חשבתי שאתן כמה דוגמאות באשר לכל אלו או לפחות לגבי חלק מהם. הכי חביבה עלי היא פרשת דוח פרוקצ'יה שאף אחד כמעט לא זוכר אותו, אותו דוח שהפיק משרד עורכי הדין של פרוקצ'יה שתמורת מיליון שקל (שאמרי דאג לגייס באמצעות מיסוי מיוחד בגובה של 18 אלף שח מכל קיבוצי השומר הצעיר) הוכיח את מה שלחלק מהאנשים היה ברור כבר אז עוד לפני בדיקה שיטתית ויקרה (מליון שקל), שבמקרים רבים הבנקים הונו את הקיבוצים ושבמקרים רבים לא פחות הבנקים הם אלו שחייבים כסף לקיבוצים ולא להפך.

אז הנה נתתי דוגמא אחת, חיובית. והנה אחת שלילית: גם עדינותה המדוייקת של לילך שהקפידה כבת אבירים לשמור על כבודם של יריבי אביה ומפעל חייו, לא יכולה להכהות את עוקצם של רשעים גמורים מסוגם של יוסי שריד וגדעון לוי, כן, אותו מנוול (מלה שלי ולא של לילך!) שעשו שימוש נבזי בערכים הנזכרים של הנאורות: חופש ביטוי, חופש התארגנות וכן הלאה. את תועבת השקרים של מי שניכס לעצמו כבר לפני 30 שנה ויותר את התואר הנכבד והמחייב 'שמאל' נצטרך לחקור באופן שיטתי יום אחד. 'שיתופיסט' יהיה אחד המקורות המועילים. אבל לפני זה כנראה שאקדיש מבט ממוקד בדמותו המרתקת של משה עמר, חבר כנסת שכוח שלא זכה לעניין תקשורתי, כי אם יש את הג'ורה של יוסי שריד, מדוע לטרוח להקשיב לחבר כנסת חרוץ חכם ושקט?

אז הנה הבאתי שתי דוגמאות ועל כל האחרות תקראו בעצמכם בספר הזה, שאת שבחיו המרובים כבר כתבתי כאן, ושאם אוסיף זה עלול להשמע דביק מדי.

חדשות טובות לסיום: מתאור מפגשיו הרבים של אמרי עם גורמי ציבור שאינם קשורים ישירות לתנועה הקיבוצית - פקידי מנהל ואוצר, חברי כנסת, עורכי דיו ושופטים ועוד ועוד - עולה תמונה ברורה למדי: כל מי שפגש את אמרי ראה בו אביר. אמרי בוודאי היה מבטל את דברי מיניה וביה. אבל אמרי למרבה הצער כבר לא איתנו. דרך דבריה של לילך עליו עולה בכל אופן אצלי תמונה ברורה מאד. אמרי היה אביר השיתופיזם, והעובדה שרבים וטובים ומעולים שפעלו במערכת הציבורית ראו בו אביר היא חדשות טובות מאד.

יום שישי, 23 במרץ 2018

50 שנה לפעולת כראמה, 40 שנה למבצע ליטאני ושנה אחת לספר מעצבן במיוחד (חגי ארליך, המזרח התיכון)

ב-21 במארס 1968 התחוללה פעולת כראמה. את הפרטים תוכלו ללקט בויקיפדיה או באתר 'עיתונות יהודית היסטורית'. לא היתה זו הצלחה צהלית מדהימה בלשון המעטה אבל לא זו הנקודה.

הנקודה היא ההקשר, וכבר יותר ממאתיים שנה ההקשר הגדול הוא עתידו של האזור המכונה מאז תחילת המאה ה-20 'המזרח התיכון', ובמסגרת ההקשר הרחב הזה ההקשר הקונקרטי יותר מבחינתי הוא עתידו של העם היהודי בכלל ובאזור הזה בפרט, והנה שוב יש לנו הקשר בן מאתיים ויותר (עתידו של העם היהודי) ובן כ-100 שנה (מקומו של העם הזה במזרח התיכון).

כנ"ל לגבי מבצע ליטני שבמקרה התקיים בדיוק עשר שנים לאחר פעולת כראמה, ושגם הוא בדומה לפעולה ההיא לא היה הצלחה צהלית מרהיבה בלשון המעטה אבל שבדיוק כמו פעולת כראמה השאלה הנכונה לשאול לגביו היא למה, מה, מדוע ובעיקר אז מה למדנו ומה הלאה.

שאלו בדיוק השאלות שעמדו גם לנגד עיניו של פרופסור אמריטוס חגי ארליך, מומחה מוביל בחקר ההיסטוריה של המזרח התיכון, שהיה לי את הכבוד לפתוח את לימודי התואר הראשון שלי, כמעט בדיוק לפני 30 שנה, בקורס שהוא כתב ('מבוא למזרח התיכון בעת החדשה').

בכותרת הגדרתי את ספרו במלים 'מעצבן במיוחד'. מהפיסקה הקודמת ניתן ללמוד בלי ספק שכולי תודה והערכה לחגי ארליך. איך זה מסתדר? אדרבא... הספר מעצבן דווקא בשל ההערכה העצומה שיש לי כלפי מחקריו.

אבל לפני שנגיע לארליך, כלומר לספרו, מלה וחצי על כראמה וליטאני: בשני המקרים מדובר בדיוק באותו הסיפור - מקומו של אש"ף במרחב, או ליתר דיוק עד כמה מוכנה ישראל - או ליתר דיוק גורמים בישראל - לאפשר או לא לאפשר לארגון הטרור הזה להצית את המזרח התיכון בלהבות הידועות והמוכרות של הז'אנר הזה: פיגור, אלימות, דיכוי, ריאקציה. או במלה אחת: המופתי.

מי שלא זוכר מי היה המופתי, מוזמן להציץ בויקיפדיה. ב-1968 המופתי כבר מזמן היה גוויה פוליטית אבל הפוליטיקה שלו נהנתה מחיים טובים מאד, כי יאסר עראפת, אחד מתלמידיו של המופתי, החייה אותה בכשרון רב. ערפאת הציג עצמו ואת ארגונו (פת"ח, לימים הגורם המרכזי באש"ף) כגורם היחיד שלא סבל 'נכסה' כלומר לא הובס ביוני 1967.

את מה שאיבד נאצר בעיני הציבור הערבי הרחב, קיבל ערפאת: הערצה לא פעם עיוורת למחוייבותו הבלתי מתפשרת להביס את הישות הציונית, לשחרר את פלסטין, ולהקים בין המדבר לים - על חורבותיהן של ירדן וישראל, שתי מדינות שהן תוצר הקולוניאליזם הבריטי האימפריאלי - 'מדינה חילונית דמוקרטית', בה יחיו כולם בצוותא, כולם חוץ מכל יהודי שהגיע לכאן אחרי הצהרת בלפור.

אחלה תכנית, תודו, מי יודע, אולי האמנה הפלסטינית של אש"ף היוותה מקור השראה לשירו הידוע של ג'ון לנון 'אימאג'ן', המדבר כידוע גם הוא על עולם חילוני-דמוקרטי מהמדבר ועד למדבר. לצורך העניין נגיד שלנון היה נביא-העל של חזון-אוניברסלי זה, וערפאת היה קבלן הביצוע לפחות בחבל הארץ המסויים שלנו.

אחלה תכנית, חוץ מזה שלא הישראלים ולא הירדנים היו מוכנים לקבל אותה. מכאן המאמץ הישראלי לבעוט את ערפאת מהגדה המערבית לגדה המזרחית, ומכאן המאמץ של ירדן לבעוט את ערפאת מהגדה המזרחית לדרום לבנון, ומכאן - דרך מבצע ליטאני ואחר כך מלחמת לבנון המשוקצת אך למרות דברי השולל של יערי את שיף מלחמה צודקת ונכונה מאין כמותה (שאמנם - כמו כראמה ליטאני ועוד כמה אפיזודות צבאיות, נוהלה צבאית באופן בעייתי בלשון המעטה) - הרצון של ישראל לבעוט את ערפאת מביירות לטוניס.

מכאן גם למהות צעדם של ביילין את פרס לגלגל את גלגל ההיסטוריה לאחור, ולהחזיר את ערפאת מטוניס לרמאללה.

סיכום ביניים: 1968 - השלב הראשון ששיאו ב'ספטמבר הוורוד' (מבחינת ירדן ומבחינת הגורמים הפרוגרסיבים בממשלת ישראל, כלומר גוש גולדה-גלילי-אלון)= גירוש ערפאת מירדן. 1978 - השלב הראשון ששיאו במצור על ביירות ארבע וחצי שנים מאוחר יותר (לשר הבטחון שרון ייעץ אז חבר הכנסת איש האופוזיציה יצחק רבין, ע"ע 'להדק להדק')=גירוש ערפאת מלבנון אל פינה שכוחת אל בצפון אפריקה.

אף פעם לא מאוחר ואף פעם לא מיותר להזכיר את משפטו המפורסם - אך הלא מופנם מספיק - של פון קלאוזביץ: 'המלחמה (כלומר פעולת כראמה או מבצע ליטאני או כל פעולת טרור או כל מניעה של פעולה כזו וכמובן מלחמות כמו לבנון וכן הלאה) איננה אלא המשך המדיניות (הנתונה במחלוקת בין מקבלי ההחלטות וזו הסיבה שעבור אלון ספטמבר 1970 הוא 'ורוד' ואילו עבור שר הבטחון דיין הוא 'שחור') באמצעים אחרים' (כמו שלום או מלחמה, כמו מו"מ חשאי באוסלו בניגוד לעמדת ראש הממשלה תוך חתירה בלתי נלאית נגדו, ועוד)

הנה קלאוזביץ שוב, בלי תוספות פירושים ודוגמאות: 'המלחמה איננה אלא המשך המדיניות באמצעים אחרים'. מכאן שאם ה(עוד)גרמני חכם אחד צודק, הרי שפעולות כמו כראמה, מבצעים כמו ליטאני וכן הלאה, יש לבדוק מנקודת מבט מדינית קודם כל (ואפשר להסתפק בה, גם אם בהחלט מעניין ללמוד על המימד הצבאי או הפסיכולוגי או התרבותי או הגסטרונומי, שהרי ההוויה האנושית מרובת פנים ומגוונת היא, ועדיין, יש חשוב ויש חשוב יותר).

מנקודת מבט מדינית, כלומר ביחס לשאלה מה רוצה להשיג מנהיג זה או אחר, מה מטרותיו, מה סדר היום שלו, מה ערכיו, מה חזונו, מה תפיסת עולמו.

מה שסוף סוף מחזיר אותנו לספרו המעצבן במיוחד של חגי ארליך. חשוב להדגיש: לא רק שהספר ראוי לקריאה, הוא קריא מאד, קצר יחסית (298 עמודים), בהיר, מעניין, עשיר בידע, וחף מתקלות עריכה והגהה. אמנם היה נחמד להוסיף פה ושם מפות וכמה תמונות אבל באמת שמדובר מכל הבחינות כמעט בספר מעולה.

אבל רק כמעט. כי הוא לוקה בדיוק במה שמצופה מהיסטוריון בכיר ומנוסה וידען כל כך. לומר אמירה העולה בקנה אחד עם העובדות (המרובות מאד) שהביא. אבל ארליך נמנע מכך. יש לי השערות מדוע, והן צפויות ומשמימות, ובמלה אחת: 'פוליטיקה'. במובן הלא מאד טוב של המלה. זוהי כמובן השערה. אבל אומר אותה בכל זאת: למיטב הבנתי הנשענת גם על האופן בו חלק מהדברים מוצגים בספר, ארליך מחוייב - כמו רבים וטובים באקדמיה הישראלית - לסוג מסויים של מסר, שבמקרה המינימלי עושה מאמץ עילאי להציג את בעיות המזה"ת באופן סימטרי ('כולם אשמים באותה המידה', 'קיצוניים יש בשני הצדדים' ושאר ירקות מסוג זה), ובמקרה הלא-מינימלי פשוט 'שבוי בנראטיב' של מחנה ידוע שככל שהוא לומד (ומלמד) יותר, כך הוא מבין ואומר פחות. כולנו מכירים את אלו שממשיכים לטעון בלהט שאילו רבין או אחריו נתניהו או אחריו ברק היו מחזירים את הגולן לסוריה, לא רק שהיה שלום ('לנגב חומוס בדמשק' בלה בלה) אלא שמלחמת האזרחים במדינה האומללה הזו היתה נמנעת. במלים אחרות, על ראשו של חתן פרס ישראל הטרי מאות אלפי הרוגים ומליוני פליטים. משעשע.

ארליך מתאר את מצבו במונחים חביבים עלי, כי גם אני הספקתי לחוות את מה שהוא מתאר בנוסטלגיה (מוצדקת במקרה הזה): הטיולים השנתיים בטיולית. אם הייתי יודע איך מצרפים תמונה לרשומה הזו הייתי מדביק כאן את תמונת הכריכה של הספר המדובר ואז הצעירים שביניכם היו מבינים מיד למה הכוונה ומה משמעות הדימוי: בתמונה נשקף הנוף הנצפה מאחוריה של הטיולית - משאית להובלת מטיילים - מבלי שהנוסעים מסוגלים לראות מה יש קדימה.

הנמשל ברור: ההיסטורין, חגי ארליך במקרה הזה, יכול לספר לנו לכל היותר מה היה. ואמנם ב-298 עמודי הספר, ובאמצעות חלוקתה ל-13 "מיפנים", מתאר לנו ההיסטוריון הבקיא את ההיסטוריה של המזרח התיכון מאז מוחמד ועד דעאש פינת ארדוגן. "13 המיפנים" הם במלים אחרות "13 צמתים" בהם עבר על האזור שינוי בולט. למשל, פלישת נפוליאון ב-1798. למשל, מלחמת העולם הראשונה. למשל, מלחמת ששת הימים. למשל, מלחמת המפרץ הראשונה. ולבסוף, דה סו קאלד (ענד איט איז אינדיד קוואייט קאלד): האביב הערבי.

ארליך מתאר ומתאר ומתאר, ומי שכמוני יודע פה ושם פרק היסטורי באופן מעמיק יותר מהממוצע (ויש שלושה פרקים כאלו שאני מכיר טוב יותר מהממוצע: ראשית הציונות, 1967-1977, 1981-1993) עולה בקלות על המקומות שבהם ארליך מורח ומטייח, אבל זה בסדר, כי מדובר בספר שמתחיל ונגמר ובפחות מ-300 עמודים אמור להתייחס ברצינות ל-1400 שנים כמעט. בקיצור, המריחות והטיוחים נסלחים. גם המקומות הלא מעטים בהם ארליך מנסה למכור את הסימטרייה הקדושה של 'מחנה השלום', לפיה כאמור ב'שני הצדדים יש קיצוניים' בלה בלה. באמת נסלח.

מה שלא נסלח הוא ההתחכמות הלא הכרחית לפיה הואיל ואנו יושבים בטיולית ומביטים על העבר והעתיד נסתר, הרי שהכל אפשרי, הכל פתוח, מי יודע מה יקרה. בכלל ובפרט שבעמוד האחרון כותב ארליך כי "כל המרשמים ...כבר נוסו. הליברליזם הפרלמנטרי, הסוציאליזם החילוני, הרוחניות האסלאמית".

"הליברליזם הפרלמנטרי"??? איפה בדיוק? ומה זה "הסוציאליזם החילוני"?? האם 'סוציאליזם' - חילוני או לא חילוני ומה בדיוק תפקיד התיבה 'חילוני' בהקשר הזה (אין לה שום תפקיד) - הוא 'סוציאליזם' כי כמה דיקטטורים כמו נאצר או חבריו בסוריה הכריזו על הדיקטטורה שלהם כעל 'סוציאליזם'?

מי אני שאשאל את ארליך את השאלות הללו. הוא יודע את התשובות עליהן טוב אולי יותר מכל אחד כאן שמדבר וכותב עברית. אבל למרות שאת העובדות הוא יודע, הדברים המעצבנים במיוחד הללו נכתבו, ולא סתם, אלא בעמוד האחרון, העמוד אותו בדרך כלל קוראים אלו שאין להם זמן או רצון לקרוא את כל אלו שבאו קודם.

פיסקה אחת אחרי ארליך מעיז להציץ לעתיד ומציין "תמורה משמעותית שיש בה אולי קרן של תקווה: לפני שנות דור לערך היו נשים צעירות רק כחמישית מתלמידי האוניברסיטאות במרחב הערבי והאסלאמי. אולם היום השתווה מספרן של הסטודנטיות, ואף של בוגרות התואר הראשון לזה של הגברים. זו אולי המהפכה החברתית והתרבותית העמוקה ביותר מאז ראשית האסלאם. היא מתנהלת בשקט, כמעט בלי משים, אך אין ספק באשר לעוצמתה".

כפתור ופרח. או שמא חזיז ורעם. או אולי גם וגם. אני צריך להזכיר לארליך שאין קשר הכרחי בין השכלה אקדמית לשגשוג, סובלנות, פלורליזם ושיטה חברתית ופוליטית המכבדת זכויות אזרח ואזרחיה מקפידים על כבוד האדם? הוא עצמו כתב על אחד, בן לאדן, איש משכיל למדי. הוא עצמו ציין את השפעת האוניברסיטאות על עלייתם של מנהיגים לאומניים, כוחניים, אלימים.

ידע הוא כוח אבל כוח יכול לשמש למגמות מנוגדות. ומשכיל כמו ארליך שלא מקפיד על התובנה הזו איננו תורם מאומה להבנת המציאות, גם במימד העבר שלה ועוד פחות לגבי אפשרויותיה לעתיד לבוא.

על פי הגיונו התמים, או שמא המיתמם של ארליך, נוסעי הטיולית הרואים מאחוריהם מדבר יבש, אולי עומדים בכל רגע להכנס לאזור גשום וקר, ולהפך. הנמשך חמור בהרבה מהאבסורד שיש במשל הטיולית ובמטיילים שכרגע אוכלים אבק במדבר סיני אבל הנה בעוד רגע הדרך תעבור בסמוך לקרחונים או בשלג כבד. הקורא אמור להניח שמתוך שלטון הטרור של טהראן תצמח לפתע סוציאל-דמוקרטיה פינית או פלורליזם סובלני מהסוג המוכר בדרום אמריקה.

אכן, 'הכל יכול לקרות' ו'האדם מתכנן ואלוהים צוחק' ו'החיים הם מה שקורה בזמן שאנחנו מתכננים תכניות' ועוד ועוד קלישאות חביבות לעטיפות של מסטיק בזוקה, אבל לא לחיבור שמטרתו לתת דין וחשבון על המזרח התיכון, מאין בא ולאן הוא אולי הולך, ממש, אבל ממש אולי.

בדיוק מנקודת המבט הזו יש טעם לחזור ולהביט על כראמה 1968, על ליטאני 1978, ועל כל תאריך עגול ויובלי אחר, או כל תאריך אחר שאיננו עגול ואיננו יובלי, עד כדי כך שלא זכה להכנס לפנתיאון של הויקיפדיה, ומי בכלל זוכר ואמור לזכור אותו.

כי מנקודת מבטו של האדם השואף לאנושיות נאורה, מבחנו של כל מעשה, של כל ארוע, של כל תהליך ושל כל תרחיש, הוא עד כמה הוא תורם לפיתוחו ולטיפוחה של מציאות בה מתקיימים שגשוג, סובלנות, פלורליזם ושיטה חברתית ופוליטית המכבדת זכויות אזרח ואזרחיה מקפידים על כבוד האדם.

נדמה לי שמי שיזכור את הכלל הפשוט הזה ויקרא שוב את ספרו של ארליך, יכול די בקלות לתת לעצמו תשובות ברורות למדי באשר לנוף הנשקף מהצד השני של הטיולית. הכל אפשרי כמובן, אבל כדי שהאפשרות החיובית (במונחי שגשוג סובלנות וכן הלאה) היא זו שתגבר, כדאי ליצור עבורה תנאים של חיבה. ובינתיים, ותוך כדי, וכפי שעשתה ישראל בכראמה, בליטאני ובעוד מאות מקרים אחרום, יש לעשות את המוות למי שתכניתו הפוליטית היא מוות. 

יום שישי, 26 בינואר 2018

זה לא הכסף - טמבל, או: למה בכל זאת החלטתי לשוב ולהתפקד למפלגת העבודה

75 ש"ח זה בערך מה ששילמו הציונים כשהרצל ייסד את ההסתדרות הציונית. לא זוכר איך עשיתי את החישוב הזה אבל זו בערך היתה התוצאה.

כסף קטן אבל גדול. קטן כי 75 שקל זה בסך הכל ספר או סרט עם פופקורן, וגדול כי תשלום דמי חבר לארגון פוליטי - כמו למשל ההסתדרות הציונית או מפלגת העבודה - זו אמירה.

ולמרות שהיה לי ברור שגם בבחירות הבאות (2019? מי יודע) אצביע ל'עבודה' גם בלי לשים אטב על האף, ההצטרפות הרשמית למפלגה היתה לי קשה מאז הטימטום של 2015. אמנם התשלום האוטומטי המשיך עד לפני חצי שנה כך שלמעשה לא היתה הפסקה רשמית כי רשמית הייתי חבר גם ב2017 (ועכשיו גם ב-2018) אבל לבי נחמץ בקרבי כמעט בכל פעם ששמעתי התבטאויות של מנהיגי המפלגה, אבל התסכול הגדול היה מהטימטום של 2015.

כתבתי את זה כמה פעמים, אבל למה לא לכתוב זאת שוב. ישראל היא דמוקרטיה פרלמנטרית. הרשות המבצעת שלה נשענת על מבנה הכנסת. את מבנה הכנסת קובעים מליוני מצביעים. הואיל ואין ביניהם הסכמה חוץ מלגבי כמה דברים יסודיים, הרי שהתוצאה היא של כנסת מרובת מפלגות. עד 1992 רוב תוצאות הבחירות היו ברורות למדי וניתן היה לדבר בשקט ובבטחון על הפיקציה הזו שמוכרת בשם 'הכרעת הבוחר'. מאז 1996 ובוודאי מאז ביטולו של החוק לבחירה ישירה של ראש הממשלה, אין דבר כזה 'ניצחנו' או 'היפסדנו' בבחירות בישראל (ולא רק בה אבל אין לי זמן לעסוק באחרים).

ב-2015 הליכוד לא 'ניצח' והמחנצ לא 'הפסיד'. הליכוד קיבל 30 מנדטים ואילו המחנצ 24. גם אם 'הבוחר הכריע' שביבי ימשיך להיות ראש ממשלה, הוא (הבוחר) בוודאי לא הכריע כיצד תורכב הממשלה.

המתמטיקה ברורה וממנה נגזרת הפוליטיקה. בפני אזרחי ישראל, כולל חברי העבודה ונציגיה בכנסת, ניצבו שתי ברירות: ממשלת מרכז בראשות נתניהו או ממשלת ימין קיצוני בראשות נתניהו.

ההגיון הפוליטי והציוני שלי נשען בין השאר על דברים המיוחסים לרבין: 'אין לנו מדינה ספייר'. וגם על דברים שכתב מכס וובר אודות ההבדל בין מוסר הכוונה למוסר האחריות. ואפשר להמשיך לצטט עד בלי די. בשורה התחתונה ההגיון שלי אמר שגם אם אני לא מאד שמח לראות את המלך נתנביבי הראשון והיחיד ממשיך לעשות במדינה כבחצר הפרטית שלו, אני מעדיף את שלי יחימוביץ על פני כחלון באוצר, את הרצוג כשר החוץ במקום אף אחד כשר החוץ, ואת בוגי יעלון כשר בטחון ולא את ולדימיר ליברמן.

אבל הטהרנים שצווחו וצייצו ולא הפסיקו לפטפט לפני הבחירות 'רק לא ביבי' לא יכלו אחרי הבחירות להפעיל את השכל הישר. כי לשכל הישר, מה לעשות, הגיון פעולה משלו. ברגע שממתעלמים ממנו קשה מאד לחזור אליו. 'רק לא ביבי' היתה סיסמא שהביאה לליכוד לפני הבחירות כמה וכמה מנדטים. אחרי הבחירות היא הביאה עוד כוח פוליטי לימין של בנט את שקד.

ועל רקע ההצלחה המרהיבה הזו של נושאי דגל הפרגמטיזם של הפשרה המקדמת של הריאליזם האוטופי של הסוציאליזם הקונסטרוקטיבי של העוד דונם ועוד עז של הגם שלום וגם בטחון של גם משק העובדים וגם יוזמה פרטית, בקיצור על רקע ההצלחה המרהיבה הזו של מפלגת העבודה2015, הבנתי ששוב טעיתי ושכנראה הצווחנות הטהרנית היא נשמת אפה של המפלגה ולא כל מה שלימדו ברל ואלון ורבין ואשכול ועוד ועוד ועוד אישים טובים שהיו ואינם ומי יודע עליהם ומה יודעים עליהם.

עד שביום חמישי האחרון התקשר אלי איש צעיר, השם והכתובת שמורים במערכת, והציג עצמו כאיש מפלגת העבודה, החבר ב...אתם יושבים? חבר ב... ב... חוג 'המחנה הלאומי' של מפלגת העבודה.

אודה ולא אבוש, כמעט פרצתי בבכי. טוב, אולי אני מגזים, אבל רק אולי ואם כן אז קצת. כי 'המחנה הלאומי' הרי תמיד היינו אנחנו, כלומר הם שאנחנו צאצאיהם. גורדון ברנר לביא ברץ סולד שוחט הוז גולומב ארלוזורוב לוקר (כן, לוקר) וכמובן שרת ובן גוריון וגולדה וכן הלאה ואלון ורבין.

אלו היו 'המחנה הלאומי' כי לאומיות פירושה גישה יהודית מרחיבה. כי לאומיות פירושה בסיס לצדק חברתי כלומר לסוציאליזם. כי לאומיות פירושה המכנה המשותף בלעדיו לא תתכן דמוקרטיה חזקה. חזקה עד כדי כך שהיא יכולה להכיל בקלות מיעוט לאומי שאיננו יהודי ולא יכול להיות יהודי ולא רוצה להיות יהודי אבל הוא ציבור מכובד ומקובל ורצוי של אזרחים. כמו בכל מדינת לאום דמוקרטית אחרת.

והמחנה הלאומי הוא זה המתייחס לנכסי הלאום - מים המלח ועד מיכלי האמוניה, ממאגרי הגז ועד לצוללות, מהמים ועד לחשמל, מהעבודה עד לפנסיה, מהעריסה עד לקבר - כנכסים השייכים לציבור כולו. תגידו לי במה לאומי מי שהיום נושא בתואר 'המחנה הלאומי', ואני מבטיח לבשל את המחשב שאני כותב בו עכשיו ולאכול אותו שבב שבב בלי מלח. הוא לא.

כן, מבחינה אחת המחנה הלאומי המוכר היום - 'הימין' - הוא לאומי בלי ספק. בתחושת הצדק שלו. בנחישות. בגאווה. בכוח לומר 'לא מתנצלים'. כן. יש להודות בכך. אבל גם את זה הם לא המציאו. נשבע לכם, אני היסטוריון, בזה אני עוסק. קיראו טקסטים של המתונים שבמתונים של הפועל הצעיר אפילו, ותראו מה זה גאווה לאומית, תחושת צדק, בטחון עצמי, אף על פי כן מעשי, האומץ להביט למציאות בעיניים, האומץ לומר את האמת וכל האמת, אבל לא לתת לאמת האכזרית לעמוד בדרך לעשייה של תיקון של שיפור של מעט טוב יותר.

טוב, האם חברי החוג הזה חושבים במונחים האלו? לא יודע. האם הם מסכימים על כל מלה? יודע שלא. אבל צמד המלים הנטוש הזה - 'המחנה הלאומי' - הוא מבחינתי סיבה טובה גם לחזור ולהצטרף למפלגה, וגם לעשות את זה בשמחה גדולה.