י

י

יום רביעי, 7 ביוני 2017

50 שנה למלחמה הצודקת ביותר בתולדות מדינת ישראל

הנה היסטוריה אלטרנטיבית. ימים ספורים לאחר שנאצר הורה לכוח האו"ם להתפנות מבסיסיו בסיני, התכנסה מועצת הבטחון ובהחלטה אמיצה עליה חתמו שתי המעצמות, הורתה למצרים:

א. להסיג את צבאה לבסיסיו, להסיר את הסגר על מיצרי טיראן, לפתוח את תעלת סואץ לשיט ישראלי חופשי בהתאם לאמנות הבינלאומיות בנושא ולאפשר לכוח האו"ם לחזור לתפקידו המקורי שנקבע עשר שנים קודם לכן.
ב. להפסיק את ההסתה נגד מדינת ישראל, חברה שוות זכויות וחובות באו"ם.
ג. להמנע מאיום גלוי או סמוי על ירדן להפסיק את מגעיה הבטחוניים עם ישראל, כך שירדן תוכל סוף סוף לממש את האינטרס ארוך הטווח שלה להגיע להסכם מדיני עם ישראל.

בנוסף, בצעד מפתיע, הודתה ממשלת ברה"מ בשקרים שהפיצה אודות התוקפנות הישראלית ומסרה אולטימטום לממשלת סוריה לצאת בהודעה רשמית שמעתה והלאה:
א. היא תפסיק את שגרת ההפגזות של ישובי אצבע הגליל ובמקום כך היא
ב. תאמץ את 'דוח ג'ונסון' ותעסוק אם יש צורך בסיוע ישראל בפיתוח הכלכלה והחברה האזרחית בסוריה. כמו כן היא
ג. תפסיק לממן ולאמן את ארגוני הטרור ותקפיד למנוע מטרוריסטים לצאת לפעולות בישראל מגבולה.

הרגעת החזית הדרומית, התפנות השלטון הסורי לעסוק בענייניו הפנימיים הביאה תוך זמן קצר את ירדן וישראל למו"מ ישיר ובמאי 1968 נחתם בין המדינות הסכם שלום, שכלל פרק מיוחד בנושא ירושלים, שכלל בין השאר את הסעיפים הבאים:
א. העיר תהיה אחת וכל סידורי ההפרדה בין חלקיה יחוסלו לאלתר
ב. את הצד היהודי ינהלו גורמים מוניציפאליים יהודיים ואילו את הצד הערבי גורמים מוניציפאליים ערביים
ג. ועדה משותפת תנהל את המקומות הקדושים שיהיו פתוחים לבני כל הלאומים והדתות על זרמיהם השונים

חצי שנה מאוחר יותר נפתחו מגעים רשמיים בין ישראל ללבנון.

כידוע (??) שום דבר מכל זה לא התרחש. במציאות שנוצרה בין ה-15 במאי ל-4 ביוני הלך מצבה הבטחוני, הכלכלי והמדיני של ישראל והדרדר מרגע לרגע. בדיון שהתקיים בכנסת ב-22 במאי, אמר 'הסמולני' יעקב חזן, איש מפ"ם, את הדברים הבאים: "מערך האויב מלחמתי ואנו מוכנים להשיב מלחמה שערה בכל הרוח ההחלטית הנחרצת של עם שוחר שלום. דרושה כמובן פעולה מדינית, אך שום דבר לא במקום התראה בעלת מגמה נחרצת"

בשפה העברית בת זמננו, חזן (לא אורן, אלא יעקב), אמר למעשה: 'תנו לצה"ל לנצח". אבל לא 'רק' 'הסמולני' חזן אמר את הדברים הללו, אלא לא פחות ולא יותר - מאמר המערכת של 'הארץ', ולא לפני אלא תוך כדי המלחמה.

ב-8 ביוני, במה שהיום עיתונאיו היו ללא ספק מתארים במונחים של 'פשיזם', 'חרחור מלחמה' ושאר נביבויות פרי מוחם הקודח של נאורינו, פנה מאמר המערכת של העיתון הזה לממשלה שלא לפסוח על החזית הצפונית. הנה הדברים (ותודה לאורי הייטנר):

"קשה להיזכר בימים סוערים אלה, שהכל נפתח ובא מסוריה. הייתה זו סוריה שביקשה לנהל נגדנו 'מלחמה עממית', שהפגיזה יישובינו, שאימנה ושלחה מרצחים אל תוך גבולותינו. הגיעה השעה שהחשבון עם מדינה זו יסוכם ויסולק.

מאז יום ג' תוקפים הסורים את יישובי הספר הצפוניים; עוד לפני כן הרעישו מטוסים סוריים מטרות אזרחיות בחיפה, מגידו ועוד. סוריה היא המבקשת את ההתמודדות אתנו, אגב ניצול העובדה שצה"ל מרותק לגזרות אחרות בחזית המשולשת שארגנה מצרים נגדנו. הבה ניתן להם את מבוקשם.

יהיו שיטענו כי אל לנו ליישב את החשבון עם סוריה, כיוון שהיא במיוחד, עוד יותר ממצרים, אומצה וטופחה על ידי ברית המועצות; ואל לנו להרגיז את המעצמה הסובייטית האדירה. אך אלה הטוענים כך מן הראוי שייזכרו, כי הסובייטים הם שנתנו ידם ותמיכתם לתוקפנות הערבית; ואין כקברניטי המדיניות הסובייטית ריאליסטים להבין כי המפסיד משחק, חייב לשלם. ... 

יש לומר למדינות העולם, כי האזורים המפורזים, והמצב הבלתי ברור לאורך חופי הכנרת ושפך הירדן, הם מוקדי תבערה המסכנים את השלום בכל העת. שינוי קו התיחום בינינו ובין הכוחות המזויינים של סוריה יש בו אפוא כדי לבצר את השקט והרגיעה בחלק זה של העולם; ואם, כפי שאנו משערים, מעוניינת ברית המועצות בשלום במזרח התיכון, אין היא צריכה להתנגד להרחקת הסורים מהמקומות שמהם הם יכולים לסכן אותו לאורך ימים.

האמצעים להשלמת המלאכה נתונים בידי צה"ל. יש להפעילם כדי ליצור עובדות גיאוגרפיות ואסטרטגיות, המאפשרות לנו לאורך ימים הגנה יעילה על חייהם ורכושם של אזרחי ישראל. המלאכה שהתחיל בה צה"ל בסיני ובגבול המזרחי עוד אינה שלמה; הבה נשלים אותה בהבסת הצבא הסורי ובעיצוב גבולות ההולמים את צרכינו ואת יחסי הכוחות שיצר הניצחון הישראלי".

סוף ציטוט. וקצת תרגום בגוף אחרת, כי מי שלא חי אז או מי שלא חוקר (כמוני) את התקופה אולי לא עומד על הדקויות העבות מאד שיש במאמר המופלא הזה, שלא רק שהיה נכון ב-8 ביוני 1967 אלא הוא ממשיך להיות נכון - בהתאמות נדרשות כמובן - ממש ברגעים אלו (וגם על כך בהמשך).

ובכן, לגבי הפיסקה הראשונה, כל מלה מיותרת חוץ מעשרות או מאות אלפי המלים שנכתבו על הדרך למלחמה הזו. אבל למרות שכל מי שרוצה לדעת יודע על התפקיד שמילאה סוריה בדרדור המצב - והדין וחשבון הרציני הראשון הודפס ונמכר בעברית פחות משנה אחרי תום המלחמה בספרו המונומנטלי של משה גלבוע - הנה לא עברו 9 שנים, ומשה דיין הצהיר שישראל היא זו שפתחה במעשי האיבה ושכיבוש הגולן לא היה הכרחי. השקר הזה (שהואיל והוא נאמר על ידי פוליטיקאי פעיל הוא לא שקר אלא כלי עבודה להשגת מטרות מדיניות קונקרטיות שלא זה המקום לעמוד עליהן) מוחזר על ידי מוחות אקדמיים דגולים יותר ופחות לאורך השנים (וגם בעניין זה לא כאן המקום לדון בדברים החמורים שכתבו בנושא אייל זיסר למשל ואחרים). אבל השקר הזול הזה שהפיץ דיין, שקר שהפך לבסיס למחקר אקדמי, הוא שקר למרות הכל. האמת תוארה היטב בפיסקה הראשונה והשנייה של מאמר המערכת של הארץ, שראה אור ביום הרביעי למלחמה

הפיסקה השלישית מרתקת במיוחד. היא מופנית לממשלה כמובן אך בעיקר לשר הבטחון משה דיין, שהוא זה שבשלב הנוכחי של המלחמה (היום הרביעי כאמור) התנגד נחרצות לפתוח את החזית הצפונית בדיוק בטיעונים שמזכיר 'הארץ' בפיסקה זו אחרי המלים 'יהיו שיטענו'. 'יהיו שיטענו' כלומר 'יש הטוענים'. מי הם 'הטוענים'? שר הבטחון משה דיין. ומכאן מסביר 'הארץ' היטב מדוע דיין טועה. כל מילה נוספת מיותרת.


הפיסקה הרביעית מופלאה ומדוייקת וחכמה יותר מכל מה שאפשר לקרוא בעיתון הזה מאז ועד היום. הפיסקה הזו מגדירה באופן המדוייק ביותר את המניעים היסודיים לכורח מדיניות הבטחון היהודית שראשיתה ב'הגנה' ב'תחום המושב', המשכה ב'בר גיורא', ניל"י, 'השומר', ההגנה (והפלמ"ח) ולצערי אינני יכול לעשות שקר בנפשי ולהוסיף את האצ"ל והלח"י, לא בגלל שאנשי הארגונים הללו לא היו פטריוטים אמיצים, אלא מכיוון שהם לא היו פטריוטים נאמנים. והתלמוד במסכת שבת אם אני זוכר טוב כבר אמר כל מה שיש לומר על מי שעושה שבת לעצמו. 'הסזון' המגונה הוא הגרסא של בן-גוריון להוראתו של רבי אליעזר לרבי יהושע להתייצב בפניו  במקלו ותרמילו ביום בו חל לשיטתו יום הכיפורים. בכל אופן, אם לחזור ל'הארץ' של ה-8 ביוני 1967, הפיסקה הרביעית המרהיבה הזו מסבירה מדוע אין במאה ה-20 ובמאה ה-21 שום ברירה אלא לנקוט באלימות כבושה ומאורגנת (במלה אחת: צבא) אם רוצים לבצר את השקט והרגיעה בחלק זה של העולם


סיכום ביניים: בחלק \זה של העולם, בכל נקודה בו השליטה בבטחון בידי ישראל, מתקיימת מציאות של שגשוג, סובלנות וזכויות אדם. בניגוד גמור להבלים של אמנסטי, בצלם ושאר סרבני מציאות או כאלו המודדים אותה במונחים מטא-מציאותיים שלא קיימים, לא היו קיימים ויעברו דורות אם בכלל עד שאולי יוכלו להתקיים באיזה שהוא "חלק של העולם".

והפיסקה החמישית כנגד כולן. אם לא הייתי יודע בוודאות שלא הוא כתב את הדברים, הייתי חושד ביגאל אלון שהוא זה שהכתיב בטלפון לעורך 'הארץ' את הדברים הללו. הנה הם שוב: האמצעים להשלמת המלאכה נתונים בידי צה"ל. יש להפעילם כדי ליצור עובדות גיאוגרפיות ואסטרטגיות, המאפשרות לנו לאורך ימים הגנה יעילה על חייהם ורכושם של אזרחי ישראל.

כי 'להיות עם חופשי בארצנו' זו לא עוד שורה שכל תפקידה לשמש כתירוץ לליצנים של 'אם תרצו' להתנגח ולהשתלח בכל מי שלא כמעט-כתבתי-חושב כמוהם (והרי מדובר באנשים שלא בטוח שהפעולה הזו - חשיבה - היא חלק מהותי בדפוס הפעולה שלהם). כי 'להיות עם חופשי בארצנו' זה בדיוק, אבל בדיוק מציאות בה מובטחת הגנה יעילה על חייהם ורכושם של אזרחי ישראל. זה מבחנה הראשון, המרכזי, המכריע ולכן היחידי של 'ההיסטוריה של החירות' כפי שמתממשת במקרה של הלאומיות היהודית המודרנית (כלומר הציונות).

מלחמת ששת הימים שנכפתה על ישראל היא לפיכך הצודקת במלחמות ישראל. במונחיו של 'הארץ' נכון ל-8 ביוני 1967, היא יצרה תנאים להגנה יעילה על חייהם ורכושם של אזרחי ישראל. במונחי ההמנון הלאומי כאמור, המלחמה הזו הפכה את התקווה להיות עם חופשי בארצנו למציאות. במונחי תכנית באזל 1897, היא תרגמה את הכוונה להקים בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל במשפט העמים למציאות בלתי הפיכה.

אז אם כל זה כל כך ברור מדוע כמעט כל מה שתקרא בכל עיתון העוסק במורשת המלחמה הזו הפוך לחלוטין? אפשר לחשוב על כמה סיבות:

א. תפקידו המסורתי של העיתון הוא לבקר. ביקורת פירושה לראות את השלילי. האם יש שלילה במלחמה ובתוצאותיה? בוודאי. 'העולם' לא הסכים לתוצאות המלחמה, וגם הערבים לא ממש מאושרים (ואין צורך לחזור ולהזכיר את החולשה הערבית לעשות את מה שכל אפליקציית ניווט מבוססת עליו - חישוב מסלול מחדש), וכמובן הכיבוש או אקיבוש, תלוי את  מי שואלים, ובכל מקרה מוסכם על כולם שלא נעים לעמוד במחסומים, ולפרוץ לבתים לצורך מעצר מבוקשים אבל מה לעשות ואלו פעולות נדרשות אם המטרה היא להיות עם חופשי בארצנו, או במונחיו של שוקן נכון ל-8 ביוני 1967: הגנה יעילה על חייהם ורכושם של אזרחי ישראל

ב. נתניהו.

ג. המתנחבלים. ההדתה. תג מחיר. יגאל עמיר. שאנן סטריט יעשה מזה להיט רק תנו לו את הביט ביט ביט.

ד. העדר החלופה הפוליטית-מפלגתית. כלומר אם אין אופוזיציה לגיבורו של סעיף ב' (נתניהו) כי 'העבודה' מנסה להיות 'מרצ' ו'מרצ' מנסה להיות 'הרשימה המאוחדת' ו'הרשימה המאוחדת' כנראה מתוקצבת על ידי קטר הטרור העולמי, אז נהפוך את העיתונות לאופוזיציה לוחמת וכך נרגיש טוב עם עצמנו. בעניין זה ראוי לשוב ולעיין בדברים שכתבו האחים בעלי השם המחייב בלפור והרצל חקק (כן, שניהם משוררים אם אני זוכר טוב, וכן, שמו של האחד הרצל ושמו של אחיו בלפור). וכך הם כתבו ב-11 במארס 1983 בעיתון 'כל העיר'. "דרכו של המערך מגמדת אותו לדרגת מפלגה זעירה, תוך שהוא זונח את רעיונות מפא"י ההיסטורית לטובת דרכם של מפ"ם ושלום עכשיו. דווקא כך יאבד הסיכוי האחרון לחילופי שלטון, ולא תהיה שום מפלגה שתוכל להציג קו אקטיביסטי-ציוני מול הליכוד". סוף ציטוט. 1983. אלף תשע מאות שמונים ושלוש (כולל מע"מ).

אלו ההסברים שעולים כרגע בראשי, ומן הסתם אין ביניהם סתירה ובכל מקרה זה באמת משנה. כי העניין הוא העניין עצמו. ועליו יש לומר עוד דבר אחד, ודי: שפיטתו של ארוע היסטורי - מלחמה במקרה הזה - באמצעות חכמת הבדיעבד, היא חכמה קטנה מאד. מאד מאד. היא מובנת מאליה בשיח האזרחי ההדיוטיסטי השגור. 'אוי חבל שעליתי על כביש 2, אם הייתי יודע איזה פקק יש שם לא הייתי יוצא מהבית'. נו מה לעשות שלא ידעת שיש שם פקק כי הפקק נוצר אחרי שעברת את חדרה בגלל עוד אידיוט שלא שמר מרחק בעלייה של כפר ויתקין. 

אבל כשחוכמת הבדיעבד משמשת אנשים שתפקידם המוצהר הוא 'זכות הציבור לדעת', אם בשיבתם כאקדמאים ואם בשיבתם כעיתונאים, הרי שזה די בלתי נסלח. נו, מה לעשות - ולצורך העניין נניח שאקיבוש הוא אכן הכיבוש ואוי ואבוי לנו בנינו חוזרים מהמחסומים ומכים את חברותיהם והגזענות הישראלית כה עמוקה עד שלא רק אלאור אזריה אלא טובי בחורינו בחטיבת כפיר נמנעים מלאנוס פלסטיניות כי הם עד כדי כך גזענים (למי ששכח, מדובר בתיזה שקיבלה ציון גבוה מהאוניברסיטה הכי עברית בארץ) - נניח שזה 'הפקק' אליו נקלענו באשמת המלחמה המגונה ההיא ואיזה אידיוטים היינו שלא נשארנו בבית כלומר לא קיבלנו את עצתו של החכם באדם הנביא ישעיהו לייבוביץ' ונסוגונו כאיש אחד אל המקלט של גדות ואל ירושלים המחולקת והמחוררת ואל נחל עוז העומדת באימה מתמדת מול שערי עזה. נניח שאכן כך צריך לחשוב היום.

אלא שמה לעשות, ואנשים צרי מוח עלובי נפש ואומפוטנטים כמו אשכול, גלילי, ספיר, אלון וחבריהם לממשלות ישראל בתקופה בה הצליחה המדינה הזו להפוך מאין זו לאגדה, לא ידעו שיש תאונה ליד כפר ויתקין. או במלים אחרות: את שיקולי ממשלת ישראל בתקופת ההמתנה, במהלך המלחמה ומיד אחריה יש להבין קודם כל בהקשר ההיסטורי של הימים ההם. וההקשר ההיסטורי ראשיתו בהסכמי שביתת הנשק של 1949 ובנסיגה החד צדדית הכפויה של ישראל ב-1957. 

תרשו לי (מי שואל אתכם, מי) לצטט את אלון לסיום. שני קטעים שאומרים הכל, כמעט הכל, לא כמו אותו מאמר מופלא של 'הארץ', ובכל זאת. מיד עם סיום המלחמה אמר שר העבודה וחבר הקבינט הבטחוני-מדיני את האמת ההיסטורית הפשוטה: 

"רק עתה, קרוב לעשרים שנה לאחר קום המדינה, כאשר צבאנו עומד על הירדן וליד תעלת סואץ ועל הרמה הסורית, רשאים אנו לומר כי נסתיימה מלחמת השחרור"
שבוע לאחר מכן, במסגרת ישיבת הממשלה שעסקה במדיניות הרצויה לקראת הימים הבאים, הוא אמר:

            "אנחנו עומדים פה לקבוע לא פחות מאשר גבולות מדינת ישראל מבחינה מדינית ומבחינה ביטחונית. על כן אני מציע  בבואנו להציע גבולות הארץ בעתיד, ניקח בחשבון בראש ובראשונה מה הם צרכי הארץ בעתיד...כמובן אין להתעלם מהזירה בינלאומית...ואולי אפילו מסנקציות אלו ואחרות, אבל לנהוג היום כאילו כבר הופעלו הסנקציות, את זאת אינני מקבל. לעולם אינך יודע מה תהיה השתלשלות העניינים בזירה הבינלאומית. אני רוצה למנוע מלחמה רביעית. כל אחד מאיתנו רוצה". "גיאו-אסטרטגיה" [חיונית למניעת מלחמה נוספת לעומת] "חוזה שלום" [שהוא] "הערובה החלשה ביותר לגבי עתיד השלום ועתיד הביטחון"

נפרד בברכת יובל 50 שמח למלחמה המוצדקת ביותר בתולדות המדינה.





תגובה 1:

  1. תודה על המאמר,
    ברשימת הדרישות ההיפותטית של מועה"ב אולי יש טעם להוסיף את הדרישה לביטול מעשה הקאזוס-בלי, העילה למלחמה לפי הדין הבינלאומי האמיתי (לא זה שממציאים בעיתון לאנשים חשובים): פתיחת מצרי טיראן והתחייבות שלא לחזור על מעשים כאלה. סגירת המצרים היא למעשה הסיבה העיקרית שבגללה החלטה 242 איננה רואה בישראל צד תוקפן, למרות שישראל פתחה במלחמה. ואידך זיל גמור

    השבמחק