בימים אלו מלאו 31 שנה להופעתו בעברית של הספר 'לוחמים ועושי שלום' מאת כמאל חסן עלי, שבין השאר היה המדינאי הלא-ישראלי האחרון שראה את יגאל אלון בחיים (יתכן ולו הייתי פלסטיני הייתי בורא סיפור שבזמן ארוחת הצהריים במוקטעה של אלון, בקומפניית גינוסר, מזג שר ההגנה המצרי עלי רעל רדיואקטיבי בקומפוט אגסים של שר החוץ הישראלי לשעבר אבל אני לא פיראט יפתי, לא שודד).
ספרו של כמאל חסן עלי מספר את סיפור התגבשות השלום הישראלי-מצרי כפי שחווה אותו אחד מאדריכליו ומבוניו. הנה הסיבה שהחלטתי להטריד עצמי ולהטריח את הקורא האמיץ שהגיע עד כאן לכתוב על הספר הזה כמה מלים: אם בארזים נפלה שלהבת מה יגידו אזובי הקיר. או בעברית: אם התפיסה המובעת בספר של עלי - לוחם ועושה שלום (בלי ציניות) - היא זו של עושה שלום, מה יגידו אלו שלא רוצים שלום?
בקיצור: אין בשורות מלבבות בספר הזה. במה דברים אמורים? ביסודות החשובים ביותר של שלום ראוי לשמו:
ספרו של כמאל חסן עלי מספר את סיפור התגבשות השלום הישראלי-מצרי כפי שחווה אותו אחד מאדריכליו ומבוניו. הנה הסיבה שהחלטתי להטריד עצמי ולהטריח את הקורא האמיץ שהגיע עד כאן לכתוב על הספר הזה כמה מלים: אם בארזים נפלה שלהבת מה יגידו אזובי הקיר. או בעברית: אם התפיסה המובעת בספר של עלי - לוחם ועושה שלום (בלי ציניות) - היא זו של עושה שלום, מה יגידו אלו שלא רוצים שלום?
בקיצור: אין בשורות מלבבות בספר הזה. במה דברים אמורים? ביסודות החשובים ביותר של שלום ראוי לשמו:
א. לגיטימיציה לעצם קיומו של יריבך כפי שהוא תופס אותו.
ב. נכונות לראות את המציאות גם מנקודת מבטו.
או במלה אחת: הכרה.
תחשבו על המלה היפה והקצרה הזו. הכרה. 'אתה בהכרה'? אני נוהג לשאול את חברי מגלגלי הסיגריות מכיכר שלושת החומרים (תעשו חשבון, יש שם שלושה). 'אני בהכרה' הם עונים לי ואז אני נרגע. כלומר 'הכרה' היא לא 'רק' מושג דיפלומטי ('כן הכירו-לא הכירו' במדינת טיוואן למשל) אלא קודם כל מושג תודעתי המבדיל ככל הנראה בין יונקים עיליים (בני אדם, לוויתנים ודולפינים למשל) לבין בעלי חיים ירודים יחסית (למשל נמלים וג'וקים).
תחשבו על המלה היפה והקצרה הזו. הכרה. 'אתה בהכרה'? אני נוהג לשאול את חברי מגלגלי הסיגריות מכיכר שלושת החומרים (תעשו חשבון, יש שם שלושה). 'אני בהכרה' הם עונים לי ואז אני נרגע. כלומר 'הכרה' היא לא 'רק' מושג דיפלומטי ('כן הכירו-לא הכירו' במדינת טיוואן למשל) אלא קודם כל מושג תודעתי המבדיל ככל הנראה בין יונקים עיליים (בני אדם, לוויתנים ודולפינים למשל) לבין בעלי חיים ירודים יחסית (למשל נמלים וג'וקים).
ועוד משהו קטן-גדול הקשור במלה הזו: 'הכרה' היא פשוטו כמשמעו 'היכרות' עם משהו חדש שלא ידענו עליו. למשל חור באוזון (או עצם קיומו של אוזון), גלקיק (שזה הכינוי למצב הקוואנטי של חומר הנמצא במצב של גל וחלקיק כלומר גלקיק), ולמשל התגבשות ההכרה הלאומית של עם עתיק יומין (כמו העם המצרי למשל, או היווני, או... נו, איך קוראים לאלו עם התנ"ך והמשנה וזה... עומד לי על קצה הלשון. טוב, אולי זה יבוא בהמשך).
בקיצור, הכרה. אז הנה הברייקינג ענד ווערי סעד ניוז: אצל כמאל חסן עלי אין עם יהודי, אין לאומיות יהודית, אין ציונות. מה יש? ישראל ככוח כובש שזכותו לכל היותר - ובאופן זמני (כן, הוא מבטא במפורש 'תורת שלבים') - להתקיים ב"גבולות 1967".
ואם אצל כמאל חסן עלי ככה מה יש לנו לצפות מאבו-מאזן פינת ערפאת? כנראה שכלום.
ונכון, וברור, ואין ספק: מציאות של שלום חוזי עם מצרים (וירדן) טוב ממציאות ללא חוזה שלום חוזי. וכן, נכון, לי בכל אופן אין ספק, שאילו רבין יכול היה לפעול ב-1993 ללא חתרנותו הבלתי נלאית של שר החוץ שלו, (שכבר בהיותו כעשרים שנים קודם לכן שר הבטחון שלו, עשה הכל על מנת לחבל באפשרות הנמוכה מלכתחילה לקדם תהליך מדיני יציב ואמין), ואילו הוא לא היה נרצח ב-1995, היחסים עם העם הפלסטיני היו סבירים יותר כלומר מאופיינים ברמה נמוכה יותר של אלימות ולכן בעלי סיכוי להצמיח מתוכם את השלב הבא שלפחות לרבין היה ברור מה מגבלותיו (שליטה מלאה של ישראל בבקעת הירדן, ירושלים שלמה ומאוחדת וכן הלאה, ובקיצור: מבוא לאופציה ירדנית, האופציה הריאלית היחידה לפתרון הסכסוך, ולא 'פתרון' במובן החשבונאי אלא 'פתרון' במובן של שינוי משמעותי של המצב, נגיד כמו במקרה של ישראל ומצרים).
אבל פרס חתר תחת רבין ורבין נרצח וכל השאר ידוע ואין טעם לחזור על הדברים הידועים. אנחנו כאן לטובת הדברים הלא ידועים, או לפחות אלו שלא היו ידועים לי עד שקראתי את הספר של חסן עלי. אז ברשותכם עוד כמה מלים על הספר החשוב הזה.
ברורה לחלוטין המוטיבציה של עלי. לא ישראל והיהודים הם העניין שם אלא העולם הערבי. לחסן עלי ברור כפי שברור לכל מדינאי מצרי מאז פרעה תות אנך אמון או כל פרעה אחר, שהבעיה המרכזית של מצרים היא המצרים שמתרבים כמו חול על שפת הנילוס, והנילוס כידוע מוביל המון חול. ביידיש זה נשמע יותר טוב: פרנסה (יש לומר parnuse). זו הבעיה של מצרים. לא פלסטינים ולא סודנים ולא חבשים ולא הגונג. אלא כמו במקרה של הסינים - איך מאכילים בכל בוקר מליוני מצרים שעד שהספקנו לומר 'קמח' יש עוד 10,000 מהם.
ולכן על מנהיג מצרי לחפש דרכים לפתור את הבעיה הזו. וכמו במקרים רבים אחרים, הדרך לפתרון יכולה לעבור בכל מיני צמתים. מ-1952 ועד 1973 ההנהגה המצרית בחרה בדרך המלחמה ואילו מ-1974 ואילך בדרך "השלום". כך או אחרת המטרה היא מצרים ולא שום דבר אחר. וזה בסדר. במובן הזה אני אדם סמית עפ"י גרסת שטרסלר: מי יתן וכל עם המדינאים נביאים מצרים. כלומר הלוואי וכל עם היה 'אגואיסט' (כפי שלכאורה לימד אדם סמית), כלומר יהיה עסוק בלדאוג לפרנוסה שלו. העולם בוודאי היה נראה מעט טוב יותר, ע"ע סוריה רוסיה דעא"ש אובמה.
אבל מצרים נתונה במה שפואד עג'מי מכנה 'המילכוד הערבי'. גם חסן עלי כותב על כך, אם כי הוא כותב על כך לא מתוך רוח נכאים של תסכול אינטלקטואלי כפי שעושה זאת עג'מי השיעי-לבנוני המתוסכל ביי-דפינישן מעצם העובדה שכדי לומר את מה שהוא אומר על הערבים הוא חייב לשבת בארה"ב, אלא מתוך רוח של גאוות השתייכות למה שחסן עלי מכנה 'המדינה הראשונה בהיסטוריה' שזה בערבית 'אום אל דוניא' כלומר 'האמ-אמא של העולם', כלומר מצרים. (הוא גם מוסיף בצניעות אופיינית שהיא ערש התרבות והחוכמה והיושר והדמוקרטיה וכן הלאה)
אז מה הבעיה של אום אל דוניא בבואה לצעוד בנתיב המלחמה בדרכה להאכיל מליוני מצרים שלוש פעמים ביום, כל יום, 365\נצח? בדיוק. מלחמת ששת הימים למשל. הדבר האחרון שנאצר רצה שכן הוא ידע מי ישלם את מחיר ההתלהמות התוקפנות והרטוריקה (מצרים). אבל איך אומרים במשנאית? 'אנוס על פי הדיבור'. רוצה לומר: 'נאצר יא חביבי, אתה מנהיג את אום אל דוניא? אתה הראיס של המדינה הערבית החשובה ביותר? אז קדימה הסתער!'. או משהו כזה. את הסוף כולם יודעים.
גם סאדאת שבערך מ-1972 התחיל לשנות מגמה והתוצאה היא הביקור בישראל ב-19 וב-20 בנובמבר 1977. ומה הבעיה בביקור הזה? בדיוק. שהנה הראיס של אום אל דוניא הולך נגד הזרם הערבי ומחפש לו פתרון פרטי לבעיה הפרטית של מדינת מצרים הפרטית, ואיפה האחדות הערבית בלה בלה וכן הלאה?
וזו המוטיבציה של חסן עלי בספרו. מדובר למעשה בכתב הגנה כנגד ההאשמה הכלל-ערבית לפיה מצרים חתמה עם ישראל על שלום נפרד, והצעד הזה הוא בגידה מוחלטת בהחלטות ועידת חרטום מספטמבר 1967 שכן סאדאת עבר על שלושת הלאווים: הוא גם הכיר בישראל, גם החל לנהל איתה מו"מ ולבסוף הכלב גם חתם עימה על שלום.
ובכן, הנה שוב, ובקיצור: מטרת הספר היא להראות שככל שהדבר היה תלוי במצרים, התהליך המדיני מול ישראל היה כפוף לעקרונות השלום הכולל, ליסודות המדינאות של האחדות הערבית וכי מי שפגע במימוש המטרה הזו היו ישראל וארה"ב מצד אחד וחזית הסירוב הערבית ואש"ף מהצד השני.
'ידינו לא היתה במעל' היה כותב חסן עלי אילו כתב את הספר בעברית. הספר אם זה לא היה ברור ראה אור בערבית וקהל היעד שלו היה העולם הערבי. 'הוצאת מערכות' של משרד הבטחון ראתה לנכון - וטוב שכך - לתרגמו לעברית ומן הסתם הוא חולק כמתנת בר מצווה או ראש השנה למאות או אולי לאלפי קציני צה"ל שכמו במקרה של אונסקו וכן הלאה גם עליהם חל כלל 99% שלא קוראים כי למי יש זמן.
אז הנה לי יש זמן ואני קורא ספרים ובספרו של חסן עלי עולה בתוך השורות (ולא בין, בין השורות יש רק נייר לבן) השקפת עולמו האותנטית. ומדוע אני סבור שמדובר בהשקפת עולם אותנטית? כי חסן עלי כותב לא מעט דברים שאינם הכרחיים מנקודת המבט של המניע הראשי לכתיבת הספר.
בקיצור, הכרה. אז הנה הברייקינג ענד ווערי סעד ניוז: אצל כמאל חסן עלי אין עם יהודי, אין לאומיות יהודית, אין ציונות. מה יש? ישראל ככוח כובש שזכותו לכל היותר - ובאופן זמני (כן, הוא מבטא במפורש 'תורת שלבים') - להתקיים ב"גבולות 1967".
ואם אצל כמאל חסן עלי ככה מה יש לנו לצפות מאבו-מאזן פינת ערפאת? כנראה שכלום.
ונכון, וברור, ואין ספק: מציאות של שלום חוזי עם מצרים (וירדן) טוב ממציאות ללא חוזה שלום חוזי. וכן, נכון, לי בכל אופן אין ספק, שאילו רבין יכול היה לפעול ב-1993 ללא חתרנותו הבלתי נלאית של שר החוץ שלו, (שכבר בהיותו כעשרים שנים קודם לכן שר הבטחון שלו, עשה הכל על מנת לחבל באפשרות הנמוכה מלכתחילה לקדם תהליך מדיני יציב ואמין), ואילו הוא לא היה נרצח ב-1995, היחסים עם העם הפלסטיני היו סבירים יותר כלומר מאופיינים ברמה נמוכה יותר של אלימות ולכן בעלי סיכוי להצמיח מתוכם את השלב הבא שלפחות לרבין היה ברור מה מגבלותיו (שליטה מלאה של ישראל בבקעת הירדן, ירושלים שלמה ומאוחדת וכן הלאה, ובקיצור: מבוא לאופציה ירדנית, האופציה הריאלית היחידה לפתרון הסכסוך, ולא 'פתרון' במובן החשבונאי אלא 'פתרון' במובן של שינוי משמעותי של המצב, נגיד כמו במקרה של ישראל ומצרים).
אבל פרס חתר תחת רבין ורבין נרצח וכל השאר ידוע ואין טעם לחזור על הדברים הידועים. אנחנו כאן לטובת הדברים הלא ידועים, או לפחות אלו שלא היו ידועים לי עד שקראתי את הספר של חסן עלי. אז ברשותכם עוד כמה מלים על הספר החשוב הזה.
ברורה לחלוטין המוטיבציה של עלי. לא ישראל והיהודים הם העניין שם אלא העולם הערבי. לחסן עלי ברור כפי שברור לכל מדינאי מצרי מאז פרעה תות אנך אמון או כל פרעה אחר, שהבעיה המרכזית של מצרים היא המצרים שמתרבים כמו חול על שפת הנילוס, והנילוס כידוע מוביל המון חול. ביידיש זה נשמע יותר טוב: פרנסה (יש לומר parnuse). זו הבעיה של מצרים. לא פלסטינים ולא סודנים ולא חבשים ולא הגונג. אלא כמו במקרה של הסינים - איך מאכילים בכל בוקר מליוני מצרים שעד שהספקנו לומר 'קמח' יש עוד 10,000 מהם.
ולכן על מנהיג מצרי לחפש דרכים לפתור את הבעיה הזו. וכמו במקרים רבים אחרים, הדרך לפתרון יכולה לעבור בכל מיני צמתים. מ-1952 ועד 1973 ההנהגה המצרית בחרה בדרך המלחמה ואילו מ-1974 ואילך בדרך "השלום". כך או אחרת המטרה היא מצרים ולא שום דבר אחר. וזה בסדר. במובן הזה אני אדם סמית עפ"י גרסת שטרסלר: מי יתן וכל עם המדינאים נביאים מצרים. כלומר הלוואי וכל עם היה 'אגואיסט' (כפי שלכאורה לימד אדם סמית), כלומר יהיה עסוק בלדאוג לפרנוסה שלו. העולם בוודאי היה נראה מעט טוב יותר, ע"ע סוריה רוסיה דעא"ש אובמה.
אבל מצרים נתונה במה שפואד עג'מי מכנה 'המילכוד הערבי'. גם חסן עלי כותב על כך, אם כי הוא כותב על כך לא מתוך רוח נכאים של תסכול אינטלקטואלי כפי שעושה זאת עג'מי השיעי-לבנוני המתוסכל ביי-דפינישן מעצם העובדה שכדי לומר את מה שהוא אומר על הערבים הוא חייב לשבת בארה"ב, אלא מתוך רוח של גאוות השתייכות למה שחסן עלי מכנה 'המדינה הראשונה בהיסטוריה' שזה בערבית 'אום אל דוניא' כלומר 'האמ-אמא של העולם', כלומר מצרים. (הוא גם מוסיף בצניעות אופיינית שהיא ערש התרבות והחוכמה והיושר והדמוקרטיה וכן הלאה)
אז מה הבעיה של אום אל דוניא בבואה לצעוד בנתיב המלחמה בדרכה להאכיל מליוני מצרים שלוש פעמים ביום, כל יום, 365\נצח? בדיוק. מלחמת ששת הימים למשל. הדבר האחרון שנאצר רצה שכן הוא ידע מי ישלם את מחיר ההתלהמות התוקפנות והרטוריקה (מצרים). אבל איך אומרים במשנאית? 'אנוס על פי הדיבור'. רוצה לומר: 'נאצר יא חביבי, אתה מנהיג את אום אל דוניא? אתה הראיס של המדינה הערבית החשובה ביותר? אז קדימה הסתער!'. או משהו כזה. את הסוף כולם יודעים.
גם סאדאת שבערך מ-1972 התחיל לשנות מגמה והתוצאה היא הביקור בישראל ב-19 וב-20 בנובמבר 1977. ומה הבעיה בביקור הזה? בדיוק. שהנה הראיס של אום אל דוניא הולך נגד הזרם הערבי ומחפש לו פתרון פרטי לבעיה הפרטית של מדינת מצרים הפרטית, ואיפה האחדות הערבית בלה בלה וכן הלאה?
וזו המוטיבציה של חסן עלי בספרו. מדובר למעשה בכתב הגנה כנגד ההאשמה הכלל-ערבית לפיה מצרים חתמה עם ישראל על שלום נפרד, והצעד הזה הוא בגידה מוחלטת בהחלטות ועידת חרטום מספטמבר 1967 שכן סאדאת עבר על שלושת הלאווים: הוא גם הכיר בישראל, גם החל לנהל איתה מו"מ ולבסוף הכלב גם חתם עימה על שלום.
ובכן, הנה שוב, ובקיצור: מטרת הספר היא להראות שככל שהדבר היה תלוי במצרים, התהליך המדיני מול ישראל היה כפוף לעקרונות השלום הכולל, ליסודות המדינאות של האחדות הערבית וכי מי שפגע במימוש המטרה הזו היו ישראל וארה"ב מצד אחד וחזית הסירוב הערבית ואש"ף מהצד השני.
'ידינו לא היתה במעל' היה כותב חסן עלי אילו כתב את הספר בעברית. הספר אם זה לא היה ברור ראה אור בערבית וקהל היעד שלו היה העולם הערבי. 'הוצאת מערכות' של משרד הבטחון ראתה לנכון - וטוב שכך - לתרגמו לעברית ומן הסתם הוא חולק כמתנת בר מצווה או ראש השנה למאות או אולי לאלפי קציני צה"ל שכמו במקרה של אונסקו וכן הלאה גם עליהם חל כלל 99% שלא קוראים כי למי יש זמן.
אז הנה לי יש זמן ואני קורא ספרים ובספרו של חסן עלי עולה בתוך השורות (ולא בין, בין השורות יש רק נייר לבן) השקפת עולמו האותנטית. ומדוע אני סבור שמדובר בהשקפת עולם אותנטית? כי חסן עלי כותב לא מעט דברים שאינם הכרחיים מנקודת המבט של המניע הראשי לכתיבת הספר.
במלים אחרות: על מנת להדגיש את מחוייבותה הכלל-ערבית של מצרים, ובעיקר על מנת להצביע על מחוייבותו של מצרים לעם הפלסטיני עוד מהימים ההם של תום מלחמת העולם הראשונה, אין שום צורך להכחיש את קיומו של עם יהודי או להציג באופן מעוות את ההיסטוריה של מדינת ישראל.
אדרבא, ספרו של כמאל חסן עלי, שיחסית לחלופות הלוואי והיו עוד כמוהו, מביא בערבית (שתורגמה עבורנו לעברית) את כל מכלול הטיעונים האנטישמיים, מהיוזמות היהודיות להשתלט על העולם, עבור בהצגת היהודים כאוחזים בכל התכונות הרעות (ערמומיות ותככנות למשל, והתנגדות שיטתית לשלום, וכמובן רדיפת בצע - המניע היהודי-ישראלי המרכזי של ישראל לרצות בשלום), וגמור בטיעון-טיעוני-הטיעונים: הציונות היא כלי בידי האימפריאליזם המערבי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה